יום עיון על החינוך בקיבוץ

יום עיון על החינוך בקיבוץ / ד"ר אראלה למדן


"אחרי צהרים טובים, ותודה, ארזה, על ההזדמנות. גם אני כמו ... וכמו משה, אני בת קיבוץ ואני אם בקיבוץ ואני פשוט חשוב לי כל כך להגיד לכם שהייתה לי ילדות נהדרת ולהורים נפלאים ואני חברת קיבוץ מרוצה, מוגשמת, מסופקת. זו החוויה שלי מהקיבוץ. אבל, כאמא לחמשת ילדי יום אחרי שהפכתי לאם לא הסכמתי ללינה המשותפת. למרות שהזיכרונות שלי מהלינה המשותפת הם זיכרונות נהדרים. וגם כמעט כל הנחקרות במחקר שלי לדוקטורט על אמהות בקיבוץ, כמעט כל הנחקרות מהדור השני והשלישי היו מרוצות מהלינה המשותפת כילדות אבל לא הסכימו ללינה המשותפת כאמהות. ואת המעבר הזה נורא מעניין לחקור בשני התפקידים החשובים האלה.


אני הייתי רוצה להגיד משהו על המהפכה הנשית שעמיה קראה לה, ללינה המשפחתית. לפי מיטב זיכרוני, לפחות בקיבוץ הארצי, זו הייתה מהפכה מאד לא מסודרת, לא מאורגנת. זאת אומרת, הייתה התפוררות של המערכת המשותפת. ואני זוכרת כמזכירת קיבוץ כל יומיים הייתי מביאה משפחה אחרת לבירור למה הם לקחו את הילדים לחדר. אבל כמנהלת בית ספר אני כל הזמן הייתי נותנת פתקים להורים: אתם יכולים לקחת את הילד שלכם לישון אצלכם כי הוא לא ישן בלילה אז הוא לא יכול ללמוד ביום. אז החתרנות הזאת והדואליות הזאת הרגשתי אותה מאד חזק שאי אפשר להסכים שילדים שלא ישנים בלילה לדרוש מהם למחרת ללמוד ביום. ולכן זה היה איזה מין התפוררות של המערכת. זה לא הייתה, בקיבוץ הארצי לפחות אני זוכרת, זאת לא הייתה החלטה שעכשיו בונים תוספות ועוברים בצורה מאורגנת. אלא לאט לאט כל פעם יותר ויותר משפחות מצאו את עצמן עם הילדים שלהם בלי תנאים, בלי שירותים, ובסופו של דבר הועידה האחרונה שהייתה, אני לא יודעת מתי, החליטה להמשיך בשתי הדרכים, גם המשותפת וגם המשפחתית, כשהמשותפת הוכרזה כדרך המלך. ומי שהכריע בסופו של דבר בקיבוץ הארצי היה אז סאדאם חוסיין. כי במלחמת המפרץ הראשונה ההורים לקחו את הילדים לחדרים ואחרי המלחמה בינואר 1991 כבר לא הסכימו להחזיר אותם.


וככה זה היה. זאת אומרת, לא קרה שום דבר מבחינת מנהיגות נשית. זה לא שנשים הצמיחו את עצמן כמנהיגות. ועכשיו נשאל: רגע, איפה הן אחרי שהלינה כבר הסתדרה? זה לא היה משם, זה היה איזה שהוא מרד שקט חתרני שפורר את המערכת מבפנים.
אני רוצה להגיד עכשיו משהו, אולי הוא ישמע קשה, אבל באמת יש לי הרגשה כזאת שזה שמה. יש לי הרגשה שהרבה מאד נשים בעולם לא מרוצות. אז לא קשור מה תהיה שיטת החינוך או שיטת הלינה. אני אשה מאד מרוצה, אני לא מעידה על עצמי, באמת לא. אבל אני ככה קולטת. כשאנחנו באמת עשינו בירורים על המעבר ללינה משפחתית הזמנו את הרב של משואות יצחק, זה מושב שכן אלינו, שפעם היה קיבוץ. ואז שאלנו את הרב: איך החלטתם? איך עברתם? מה היה? הוא אמר: החלטנו לעבור להיות מושב כי הנשים שלנו היו מאד לא מרוצות, אז שינינו את השיטה. אז שאלנו אותו: ומה עכשיו? גם עכשיו הן לא מרוצות. באמת אני חוששת שיש משהו שאני לא יודעת לקרוא לו בשם ואני לא יודעת לזהות אותו. אבל יותר מדי מחברותי אפילו שאני מרגישה משהו מאד עמוק שגם שווה לבדוק אותו, בעיני שווה מאד לבדוק אותו.


אמא שלי נפטרה לפני שלוש שנים. היא הייתה ממייסדות נגבה, בגיל תשעים ושתים, בשיבה טובה. אחת המתנות הנפלאות שקבלתי בחיי אלה היו הורי. ועם המעט זמן שהיה אז של ילדה שנולדה ב- 1940 אני קבלתי מהם כל כך הרבה שרק על זה אני יכולה לכתוב ספר מה קבלתי מהורי. אמא שלי אף פעם לא אמרה אף מילה רעה על הקיבוץ. הקיבוץ היה תמיד כליל השלמות, ואוי ואבוי למי שהיה בא להגיד משהו רע על הקיבוץ. אבל אחרי שהיא נפטרה מצאתי הרבה מאד מכתבים שהיא כתבה לאבא שלי. ובמכתבים האלה יש המון עצב והרבה כעס שהיא לא העזה לבטא במערכת הקולקטיבית.


אני חושבת שהלינה המשותפת זה היה רעיון של גברים שהמציאו כאילו לטובת הנשים, כאילו לשחרר את הנשים הגברים המציאו. והנשים נטו לקבל, כמו שהרבה דברים הן נטו לקבל באיזה שהיא תפישה קצת יותר פסיבית. ואני חושבת שזה בא מהמקום הזה. כי אני לא מעלה על דעתי, מה שדור המייסדות סיפר לי במחקר לדוקטורט, שאפשר היה להעניק רק עשרים רגע, ובתוך זה אם התינוק עשה קקי היו מורידים את ההחלפה מהעשרים רגע. זאת אומרת, זה היה בתוך העשרים רגע. ואחרי עשרים רגע היו מוציאים את הפטמה של השד מתוך הפה של התינוק. או אמא שסיפרה שהיא ויתרה על הנקה של ילד שלה כי היא הלכה להציל ילדים במעברה בבאר-יעקב, ילדים שבאו אחרי המלחמה. אבל היא הפסיקה להיניק והילד היה בן חצי שנה והיא באה לראות אותו רק פעם בשבוע. כשהן סיפרו לי אני לא הבנתי איך יכלו לוותר, איך יכלו לוותר. ובסופו של דבר מישהי מהן מדור המייסדות אמרה לי בצורה מאד נקייה. אשה צלולה, הייתה בת תשעים כשראיינתי אותה. היא אמרה: הייתה לנו מערכת ערכים שונה לחלוטין. היום לא הייתי עושה את זה, אבל אז זה היה מובן מאליו. אולי על הרגע הזה צריך לראות את הדברים.


אני רוצה להזכיר תפקיד מיתולוגי מאד חשוב שהקיבוץ תרם גם לחינוך המשפחתי ולחינוך האמהות, זו הייתה מטפלת התינוקות. מטפלת התינוקות במרבית הקיבוצים היא הייתה נבחרת בשיחת קיבוץ, היא הייתה משדרת את האידיאולוגיה, והיא הייתה תמיכה כל כך... היו אמהות שאמרו לי: אנחנו לא חשבנו שאפשר לגדל ילדים בלי מטפלת התינוקות. זה היה דור שהאמהות שלו נלקחו בשואה, שרביט האמהות לא עבר מדור לדור, והן נשארו עם ילדים קטנים ותינוקות שלא ידעו בדיוק מה לעשות. ומטפלת התינוקות אמנם היא למדה רק שלושה חודשים בויצו אבל היא הייתה הידע, היא הייתה מקור המסכות, עליה נשענו. והרבה מאד אמהות זה היה להן מאד מאד חשוב. אז בקשר שמזכירים חינוך ומשפחה כדאי לזכור אותה.
זה נכון שגם היו אמהות שקראו למטפלת התינוקות 'סטליניסטית' 'נאצית' 'לא יכולתי לסבול אותה' 'מתחת למיטה שלי הייתה כל הזמן המזוודה וכל יום החלטתי שאני עוזבת את הקיבוץ אם היא עוד פעם תכריח את הבת שלי לאכול' וככה וככה וככה. אבל הקולות היותר חיוביים לגבי מטפלת התינוקות היו מאד בולטים.
אני כל הזמן זוכרת את הספר על משמר-העמק כשע. הלל יושב מול אמו, היא כבר זקנה, והיא אומרת לו: אני רוצה לבקש ממך רק עוד דבר אחד, דבר אחד אבל הוא חשוב לי מאד. אז הוא שואל אותה: מה את רוצה לבקש? היא אומרת לו: שתקרא לי אמא. אז הוא מסתכל עליה ואומר לה: זה מאוחר מדי. כשקראתי את הקטע הזה אמרתי: איך זה יכול להיות? איפה הוא גדל? מאיזה זה בא הנתק הזה שהוא באמת קשה ולא יכולתי להבין אותו.


אני רוצה עוד מילה לגבי המשפחה. כאילו זה היה מאד... הקשר התלותי הזה שאם המשפחה תרחיב סמכויותיה אז הקולקטיב ייפגע, מה שבאמת קרה. אבל זה רק הדבר היחידי שאני מסכימה אתך, משהל'ה. כבר כמה פעמים הייתי בקומונות של הברודהוף בארה"ב וגם ישבתי חודשיים בקומונה ושוחחתי הרבה וראיינתי הרבה מאד אמהות. ראיתי את המקום הנפלא המרכזי של המשפחה בתוך הקומונה. והקומונה היא גם מאד חזקה כקומונה והיא גם גדלה. זאת אומרת, ההמשכיות שלה נראית הרבה יותר מובטחת מההמשכיות שלנו בקיבוץ. אז נכון, הם דתיים ויגידו עליהם הרבה מאד דברים אחרים. אבל זה כן הראה איזה שהוא מודל חברתי שאפשר לשמור על איזון בין המקום והמרחב שהמשפחה מקבלת שמה לבין הקשר והאידיאולוגיה הקומונרית שבאה לידי ביטוי שם.


רק רציתי לשתף אתכם. אני פשוט הלכתי לקריקטוריסטים וראיתי קריקטורה על החינוך המשותף של שמוליק כץ ושל דן גלבר. דן גלבר זה משנות החמישים, שפה דווקא אם מסתכלים על הילדים הם נראים די מבסוטים וגם המטפלת נראית במצב רוח טוב. אבל אם נלך לשמוליק כץ, כל הקריקטורות, ותכף אני אראה לכם עוד – הילדים בוכים, מוצצים אצבע (מוצצים אז עוד לא היו) וכאילו משהו לא טוב להם. אני הרגשתי פה מצוקה. אולי זו רק פרשנות אישית שלי. אבל נראה הלאה. וכאן אתם רואים שעת אהבה אז בכלל הילדים במצוקה קצת: אמא, בואי אמא, אבא תביא לי ארטיק. כאילו רק לקראת ההורים יש איזה מאור פנים על הפנים של הילדים. וזה בשנות התשעים הספר הזה יצא של שמוליק כץ, אני לא יודעת מתי הוא צייר את זה.


פתאום חשבתי לעצמי שהלא קריקטוריסט יש לו עיניים מאד חדות ובוחנות. אז אמרתי שאולי דרך הקריקטורות זה גם אומר לנו משהו על המציאות שחווינו. תודה".