משתיקה לזעקה לדיבור

"משתיקה לזעקה לדיבור" - שלושה דורות של אימהות בקיבוץ, הוצאת יד טבנקין / *ד"ר אראלה למדן (2004)

קולן של האימהות בקיבוץ לא נשמע, כמדומה מעולם כקול מובחן ונבדל הפורץ את גבולות הקולקטיב הקיבוצי ותובע "הגדרה עצמית" משלו.


בחזונו השאפתני של הקיבוץ להגשים בימינו חברת מופת שיוויונית, נדחקה האימהות כמעט בלי הכנה מוקדמת, מלב ההוויה המשפחתית, לתפקיד המלווה של המטפלת (הכל יכולה) ולדמות משנית בסאגה של החינוך המשותף. האימהות "שועבדה" כליל להגשמת מטרות הקיבוץ ואחת היתה האפשרות שעמדה בפני המייסדות: לנצור את כמיהתן לאימהות או לנטוש את חזון הקיבוץ שחלמו עליו.


ספר זה נותן לראשונה פתחון פה לאימהות מדור המייסדות ולאימהות בנות הדור השני והשלישי:

קולן האישי נשמע כאן ברור וצלול ונוגע לעיתים עד לנימים הדקות של הנפש - 

ליזה (83) - אם מדור המייסדות: "...רק אז, כשבאו הנכדים, הבינותי שאנחנו היינו חסרי רגש, חסרי קשר - האימהות בשבילי זה משהו בהחמצתי".


יעל (51) - אם מהדור השני: "להיות אמא בקיבוץ בלינה משותפת זה להיות אמא מצייתת. מצד אחד היה לי חשוב לציית לחוקים ומצד שני היתה לי תחושה קשה שאני עושה דבר לא נורמלי. בכל לילה הייתי לוקחת את הילדים שהיו לי כל כך יקרים ושמה אותם בקצה הקיבוץ, בבית ילדים בלינה משותפת. זה מאד חזק מוטבע בי, שאם לא תצייתי לחוקים, לא יאהבו אותך, לא יאהבו אותך פירושו מוות - כי רק מי שמציית לחוקים הוא מתקבל ומקבל..."


עדן (43) - אם מהדור השלישי: "מה זה להיות אמא בקיבוץ? זה כל הזמן להשתנות. לכל אחד מילדי אני אמא אחרת. אני מרגישה שכל הזמן אני לומדת מהם, אני קשובה לילדיי - אני מרגישה שאני נוגעת בהם במקומות הנכונים. אני נורא שמחה איתם."

הספר בוחן מנקודת מבט נרטיבית – פרשנית את הדרכים והמשמעויות שבהן נבנתה החוויה האימהית הסוביקטיבית בהקשר לזהות הקולקטיבית של המציאות הקיבוצית. טווח הזמן הוא בערך בין 1930 ועד לשנות התשעים המאוחרות.

 

* ד"ר אראלה למדן - בת קיבוץ וחברת קיבוץ נגבה. נשואה ואם לחמישה - סוציולוגית חינוכית, ומאמנת אישית, מרצה וחוקרת במיכללה האקדמית לחינוך אחוה, מרצה ביכללה להורות באשדוד, ובמכללה האקדמית גבעת ושינגטון.

תחומי התמחותה העיקריים: מגדר וחינוך, מגדר והורות, תרבות והעצמה נשית, הפוליטיקה של השיוויון בין המגדרים.