אימהות בקיבוץ אידיאולוגיה וחינוך

תארנים: אימהות –Motherhood , דור – Generation, אידיאולוגיה, קיבוץ

מאמר זה עוסק בחוויית הָאִמָּהוּת בקיבוץ כפי שהיא משתקפת בעיניהם של שלושה דורות של אִמָּהוֹת בסוף שנות ה-90. 

פתיח:

בהיותי בת קיבוץ ואֵם בקיבוץ, אני מוצאת את עצמי מחפשת לאורך שנים את משמעותה של הזיקה הייחודית בין חוויית האימהות הפרטית שלי לבין חווית האימהות הקולקטיבית הקשורה להסדרים הארגוניים והרעיוניים של חיים שיתופיים בקיבוץ. אני מחפשת כיצד נבנתה חוויית האימהות שלי ביחס לאותה זיקה? מה תרומתה של זיקה זו להתפתחות הזהות האימהית והזהות האישית והנשית שלי?

במחקר זה ביקשתי לחזור אל האימהות עצמן ולשמוע מפיהן על חווית האימהות ועל השינויים שחלו בחוויה זו לאורך השנים. בדרך זו של מתן "קול" לאימהות עצמן (כאשר "הקול" הוא מטפורה לעמדה שאיננה נשארת בתחום הפרט), אוכל אולי להבין טוב יותר את המשמעות שנותנות אִמָּהוֹת בקיבוץ לחוויית הָאִמָּהוֹת בחייהן, ואת הזיקה שבין האימהות האישית הסובייקטיבית לבין האימהות הקולקטיבית בתוך חברה שיתופית משתנה, בין השנים 1930 בערך ועד לשנות ה- 90 המאוחרות.

עבודה זאת מבקשת להסביר את משמעות האימהוּת, לאימהוֹת משלושה דורות בקיבוצי הקיבוץ הארצי, בסוף שנות ה- 90: הדור הראשון – דור המייסדות, כולל אימהות שהגיעו לקיבוץ, מחוצה לו.

הדור השני כולל אימהות בנות קיבוץ, שנולדו לדור הראשון של האימהות והן מחנכות את ילדיהן בקיבוץ. הדור השלישי, אימהות בנות קיבוץ, שנולדו לבנות הדור השני ומחנכות את ילדיהן בקיבוץ.

עבודה זו יוצאת מנקודת מבט פרשנית ומנסה לבחון את הדרכים ואת המשמעויות שבהן נבנית החוויה הסובייקטיבית האימהית, בהקשר לזהות הקולקטיבית הקיבוצית המשתנה.

 

ההבניה החברתית של האימהוּת

הפרק מציג את היסודות התיאורטיים עליהם נשענת העבודה בהקשר לתפיסת האימהות במחשבה הפמיניסטית. בחרתי בתיאוריות פמיניסטיות מתוך הנחה שבאמצעות התיאוריות הפמיניסטיות נוכל להבין את האימהות מנקודת מבטן של הנשים עצמן. כיוון שמחקר זה מטרתו לתת קול לנשים – להקשיב לקולן מן החוויה האישית שלהן על אימהות, בחרתי בתיאוריות שנבנו מתוך החוויה הנשית וזאת על מנת להרחיב את הבנתם של הקוראים והקוראות בחוויה זו ולהעמיק בה.

להלן אציג שלוש גישות פמיניסטיות משלושה זרמים המתייחסות להבניה חברתית של אימהוּת ולמושג מִגדר (= Gender – מושג המתייחס למבנה מערכות השליטה ויחסי הכוח בין המינים בעיקר בכל הנוגע לאימהוּת (1994Lorber , Chodorow 1978).

שלושת הזרמים הפמיניסטים שנבחרו על ידי מייצגים שלוש גישות היסטוריות שונות המייצגות תחנות חשובות בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית בהקשר לאימהות.

הגישות הפמיניסטיות הרדיקליות לגבי אימהות נטו לשלול את תהליכי ההולדה והאימהות הביולוגיים בטענה שהאימהות מהווה מלכודת פאטריארכלית, והיא המקור לשליטה ולדיכוי של הגבר את גוף האישה (ריץ' 1989 , Firestone 1970, Oakley 1974, Pierce 1976).

הגישה השנייה – הגישה הפמיניסטית הליברלית, מעודדת נשים להיות אימהות. היא גורסת שאין להתכחש לאימהות ויש לעודד נשים לפתח בעצמן זהויות נוספות בנוסף לזהות האימהית. גישה זו מציגה את האימהות כתוצר של הבניה חברתית בין אישיות האם וההיסטוריה שלה לבין המסגרות השונות שבהן חיה האם (המשפחתית, החברתית-אידיאולוגית והתרבותית).

לעומת הזרם הרדיקלי שעסק יותר בגוף האם, עסק הזרם הליברלי יותר במיסוד החברתי והארגוני המבנה את תפיסת האימהותDinnerstein 1976, Chodorow 1978, Ruddick) 1980,1994, O`Brien 1981, Hirch 1981, Gilligan 1982, Langer 1992,).

הגישות הפמיניסטיות הפוסט-מודרניסטיות (יש המכנים אותן בשם – לינגויסטיות) לאימהות, מקשרות בין שפה, מִגדר ואימהות. לטענתן השפה הקיימת איננה יכולה לבטא את החוויה האימהית על המורכבות שבה. הן קוראות לנשים לבטא את עצמן בעצמן ולחדול מלהיות התוצרים של הגברים. שבירת השפה הדיכוטומית הקיימת, תבטא בנאמנות רבה יותר את המורכבות ואת ריבוי המושגים המתייחסים לאימהוּת, ובכך תאפשר לגברים להיכנס ביתר חופשיות לשדה ההורי המטפל בצאצאים. (1937Kristeva 1980, 1982,1989, 1997, Cixous Irigaray 1986, Glenn 1994).                                                                                                             

                                   

ההבניה הסובייקטיבית והקולקטיבית של אימהוּת בקיבוץ

באמצע שנות ה-20 החלו להתגבש ארבע התנועות הקיבוציות. הראשונה – "חברהקבוצות והקיבוצים" – הוקמה ב-1925. זמן קצר לאחר הקמתה נתגלעו בין חבריה חילוקי דעות באשר לגודלההרצוי של הקבוצה. אותם חברים, שהתנגדו לקבוצה הקטנה והאינטימית בנוסח מייסדיהקבוצות הראשונות, ותבעו הקמתן של קבוצות גדולות ופתוחות יותר, פרשו מהתנועה האםוהקימו את "הקיבוץ המאוחד", שדגל בקיבוץ גדול ופתוח. ב-1927 הצטרפה אל השתייםהתנועה השלישית: "הקיבוץ-הארצי – השומר-הצעיר", בה מצאו את ביתם יוצאי תנועת הנוער, "השומר-הצעיר", שנוסדה במזרח אירופה. תנועה זו התאפיינה בשלילת הקפיטליזם המערביובנטייתה ובאהדתה לסוציאליזם בברית-המועצות. באותה שנה (1927) נוסדה ברודגס שבגרמניה"ברית חלוצים דתיים" (בח"ד). עשרה מחברי ה"ברית", שעלו ארצה ב-1929 והקימו לידפתח-תקווה חוות הכשרה, היוו את הגרעין ממנו צמחה לימים תנועת הקיבוץ הדתי.

שנות ה-60 וה-70 ראויות להיחשב כשנות ההתייצבות והביסוס של התנועה הקיבוצית.
בשניםאלה נהנו הקיבוצים מרווחה כלכלית. התיעוש גבר, החקלאות הניבה יבולי שיא (גם בקנימידה עולמיים), נבנו דירות יחסית מרווחות ומבני ציבור. הפרט בקיבוץ, שעד כה נדרש לוותרעל מאוויים אישיים לטובת צורכי הכלל, נהנה מ"מימוש עצמי", ניתנה אפשרות לרכוש השכלה גבוהה, לפתח כישורים אישיים ותחביבים. הקיבוץ נהנה מאהדה גדולה בארץ ומיוקרה רבה בעולם הרחב בזכות ערכיו הייחודיים – סוציאליזם שפוי,תרבות חילונית-חקלאית מקורית, דמוקרטיה מלאה – ובזכות תרומתו לחברה, לכלכלהולביטחון.

באמצעשנות ה-80 החלו להסתמן אותות משבר בתנועה הקיבוצית על 266 קיבוציה (המהווים 3.5%באוכלוסייה הכללית).

 קיימות גרסאות והנמקות רבות באשר לסיבותיו העמוקות של "משברהקיבוצים", מהן המייחסות אותו לתמורות המתחוללות בחברה הישראלית (התגברות החומרנות,האגוצנטריות, ה"קרייריזם" ו"מות האידיאולוגיה"), ומהן – התולות אותו בקיבוץ עצמו: חוסר יעילות משקית, פיגור בתעשייה ובחקלאות, בהשכלה ובהתמקצעות, כישלון ההתיישבותהחדשה ותנועות הנוער, ההתבדלות מהחברה הישראלית וההידלדלות הדמוגרפית. אך על הכולמוסכם, כי ראשיתו הגלויה לעין של המשבר היא בהסתבכות כספית של קיבוצים בודדיםוארגונים קיבוציים, בתפיחת חובם לבנקים, כתוצאה ממדיניות הממשלה לבלימת האינפלציהוהעלאה דרסטית של שיעורי הריבית. גם חתימה - באיחור, ולאחר מחלוקת פנימית קשה - על"הסדר הקיבוצים" (לו היו שותפים הממשלה, הבנקים והקיבוצים עצמם ואשר נועד לפתור בעיה זו לטווח ארוך), לא הביאה לעצירת המפולת. שלטון הימין באותה תקופה לא שש לסייע.

המחנק הכלכלי גרר בעקבותיו, כצפוי, מצוקה חברתית, תחושת דכדוך וחוסר אונים.ב-1985, לראשונה בתולדותיה של התנועה הקיבוצית, נעצר גידול האוכלוסייה,ובשנים שלאחר מכן ניכר כרסום זוחל בהיקף האוכלוסייה. מקורות הקליטה הלכו והתייבשו,גברה עזיבת בנים ומשפחות צעירות, נעצרה בניית יישובים חדשים. שנות ה-90 מוצאות אתרוב הקיבוצים כשהם שרויים במאמץ הישרדות, המחייב צמצום ניכר בהוצאות, ירידה דרמטיתברמת החיים, שהכבידה מאד על החברים.על רקע זה הלכו והתגבשו בקיבוצים עצמם (ורקבהמשך הגיעו גם אל מזכירויות התנועות) רעיונות חדשים, שפירושם המעשי הוא התרחקותמפליגה מעקרונות "הקיבוץ הקלאסי".

בין השינויים הבולטים:

*מינוימנכ"לים חיצוניים ומועצות מנהלים במפעלי התעשייה, והפרדתם מהמשק הקיבוצי.
*הקמת "מרכזי רווח" (השכרת דירות ומבנים, פתיחת בריכת השחייה ומגרש הספורט למנויים,מכירת שירותים ללקוחות מבחוץ).

*עידוד חברים למצוא פרנסה מחוץ לקיבוץ, והכנסתעובדים שכירים לענפי שירות ועבודות "אפורות" בענפי הקיבוץ.

*הפרטה (העברתתקציבי צריכה משותפת לתקציבם האישי של החברים, ותשלום תמורת שירותים, שעד כה ניתנובחינם).

*שידור האסיפה הכללית ברשת הווידיאו המקומית, וקיום הצבעות בקלפי.
*הנהגת שכר דיפרנציאלי – תשלום לחבר תמורת עבודתו, ו"בונוס" כספי לעובדיםבשעות הפנאי.

*צמצום ניכר במעורבותן של מזכירויות התנועות במתרחש בקיבוציםעצמם.

כמעט כל הקיבוצים בארץ מצויים בימים אלה,סוף העשור השמיני לקיומה של התנועה הקיבוצית - בשלב זה או אחר של שינוי. רובם ככולםכבר אימצו, תוך לבטים וקשיים מרובים, כמה מהסעיפים הנ"ל, ובודדים כבר השלימו אתה"מהפך" כולו (לפיד 1998).
 על רקע זה מתעצבת חווית האימהות בקיבוץ לאורך שלושה דורות.

את כינון האימהות בקיבוץ ניתן לייחס לשלושה מעגלי תוכן השלובים ביניהם: המשפחה בקיבוץ והשינויים שחלו בזיקה בינה לבין הקולקטיב. המעגל השני מתייחס להתפתחות במעמדן של נשים בקיבוץ, והמעגל השלישי מתייחס להתפתחות החינוך המשותף בקיבוץ.

בנוגע לנושא המשפחה בקיבוץ, כל החוקרים מציגים תהליך של שינויים במעמדה של המשפחה בקיבוץ, ממצב של צמצום קיצוני בתפקידיה, בראשיתו של הקיבוץ, למצב של הרחבה מואצת של מרחב החיים המשפחתי (טלמון-גרבר 1970, לויתן 1976, רוזנר ואחרים 1978, בן רפאל וויטמן 1986, רוזנר וגץ 1996, פלגי ואדר 1997, לוין 1997). החוקרים חלוקים בדעותיהם בנוגע לגורמים להרחבת תפקידי המשפחה. יש שטוענים שהנשים הן הן אשר דחפו להרחבת תפקידי המשפחה, וזאת כדי לחזק את מעמדן, שלא זכה ליוקרה מרובה במסגרת העבודה והתפקידים (בן רפאל וויטמן 1986). המתנגדים לגישה זו טוענים שאילו צדקו בגישתם הטוענים לכך, הרי שעם חיזוק המשפחה, היו הנשים מתחזקות גם במעמדן הציבורי-פוליטי, ולא כך הוא (פלגי ואדר 1997). החוקרים שמצדדים בגישה סוציוביולוגית (Shefer & Tiger 1975) טוענים שהחזרה למשפחתיות מוכיחה שקיים קוד גנטי המצוי אצל נשים והוא המסביר את תהליכי המישפוח.

מעמדן של נשים בקיבוץ: נראה, שמראשיתו של הקיבוץ נאבקו הנשים על מעמדן ושאפו להשתלב בעבודות יוקרתיות יצרניות, אך בפועל עם לידת הילדים השתלבו יותר בעבודות חינוך ושירותים, ואלה נחשבו לפחות יוקרתיות בהשוואה לתעשייה ולחקלאות. לאורך השנים הלכה והתחדדה חלוקת עבודה מגדרית – הנשים עבדו בעיקר בחינוך ובשירותים, והגברים עבדו בעיקר בחקלאות ובעבודות הייצור (לויתן 1976, 1983 Mednick).

יש הטוענים שחיזוק המשפחה הקיבוצית הביא ליתר שביעות רצון בקרב הנשים ועודד את פנייתן לפעילות בתפקידים ציבוריים-פוליטיים. בקרב הנשים נצפו מגמות שונות: הרחבת ההשכלה, התגברות תחושת העצמאות הכלכלית והדאגה לזכויות של עצמן ואף יוזמות עסקיות-כלכליות. כל אלה בצעדים איטיים מאד (זמיר תשנ"ח, בלנק 1995, דר בתוך: בן רפאל 1996). לעומתם טוענת פלגי 1996, כי בעקבות השינויים של העשור האחרון, המתאפיינים בתהליכי הפרטה, חברות הקיבוץ נדחקות עוד יותר לשולי החברה הקיבוצית.

החינוך המשותף הושתת על העיקרון שלקהילה אחריות כוללת לחינוך הילדים. ייעודו של החינוך המשותף היה להכשיר את דור הבנים לדור של "ממשיכים" בחיי הקיבוץ. שמואל גולן מחנך ואידיאולוג, ממייסדי החינוך המשותף בקיבוץ הארצי, חבר קיבוץ משמר העמק הדגיש את השאיפה לחינוך 'אדם סינטטי' שמשמעותו הייתה:

 "א. איש קיבוץ (איש חברה); ב. איש משק (עובד ובעל מקצוע); ג. לוחם ואמיץ; ד. משכיל; ה. בעל רגש; ו. איש תנועה ומפלגה; ז. בעל מוסר אישי ומצפון קולקטיבי; ח. פעיל בכל התחומים הנ"ל" (גולן 1961: 194).

משימה מורכבת זו  אי אפשר היה להפקיד רק בידי המשפחה.

לאורך הדורות, עיקר האחריות לטיפול בילדים, הן לטיפול הקולקטיבי והן לטיפול הפרטני, היה על הַחֲבֵרוֹת. בטיפול הקולקטיבי הן עסקו כמטפלות, כמחנכות, כמבשלות או ככובסות, בטיפול הפרטני הן פגשו את ילדיהן למספר שעות אחר הצהריים כאימהות.

לוין (1997) מציין שלוש תקופות בולטות בחינוך המשותף הקיבוצי:

 מראשית הקיבוץ ועד מלחמת העולם השנייה, התמקד החינוך בהתפתחות ובבריאות הפיזית.

 מאמצע שנות ה- 40 ועד שנות ה- 80 עיקר הדאגה היה להתפתחות הנפשית ולהגנה מפני "חסך אימהי", מושג שטבע בולבי. על פי גישתו של בולבי (Bowlby 1951), ילדים שגדלו בפנימיות כישוריהם האישיים נמוכים יותר בשל מחסור באהבת אם.

משנות ה- 80 ועד ימינו עיקר ההתמקדות הוא בהתפתחות האינטלקטואלית ובמצוינות, בעיקר בתחומים קוגניטיביים.

בתקופה השלישית, שנות ה- 90 הראשונות חלה גם מהפיכת הלינה המשפחתית, ומתפרסמים מחקרים המציגים מצב של "חסך ילדי" בתחושת האימהות וצורך לפיצוי על תחושת חסך זו (פלוטניק 1992).

 לעומת הקיבוץ הארצי, בתנועות אחרות המצב היה שונה בנוגע ללינה המשפחתית. בקיבוץ הדתי, בחלק מהקיבוצים, התחיל המעבר ללינה המשפחתית כבר בשנות ה- 60 המאוחרות. בקיבוץ המאוחד, היו מספר קיבוצים, שמראשית היווסדם - שנות ה- 30 בערך, הנהיגו לינה משפחתית, בעיקר לגבי הילדים הצעירים, ולאורך השנים, בהדרגה, הצטרפו קיבוצים נוספים להנהגת הלינה המשפחתית.

המתודולוגיה של המחקר:

בעקבות גיליגן 1982, נתתי ביטוי לקולן של האימהות עצמן. "קול" הנו מטפורה לעמדה שאינה נשארת בתחום הפרט. ניסיתי לחשוף את הייחודי בחוויית האימהוּת של כל אחת מהנחקרות, את המשותף ואת המאפיין לקבוצת האימהות בנות אותו הדור ואת המשותף הבינדורי המאפיין את קבוצת האימהות בקיבוץ. התבוננתי במציאות החברתית, והמשפחתית המסופרת על ידי האימהות וחילצתי מתוך הסיפור האישי את התימות המרכזיות.

בחנתי מה חוו אימהות בעקבות שינויים והסדרים חברתיים-חינוכיים שחלו בקיבוץ ומהי המשמעות שהן נותנות לחוויות שלהן בעקבות השינויים הללו. מה היה יחסן לבית הילדים, למטפלת? כיצד חוויית האימהות מתקשרת לחוויית המשפחתיות והאבהות, איזה יחסים וקשרים רקמו אימהות עם בנותיהן/בניהן ואיזה מערכת יחסים חוו הן, כבנות, עם האימהות שלהן? כיצד זהותן האימהית מתקשרת עם הזהות הנשית בעבודה, בהשכלה, בתפקידים ובקרירה? רציתי לבחון את הדרכים שבהן נבנית החוויה הסובייקטיבית האימהית, בהקשר לזהות הקולקטיבית של המציאות הקיבוצית-החברתית המשתנה. בכוונתי לתאר ולנתח את המטוטלת האישית- חברתית עליה ובינה נע תפקיד האימהות.

גישה מחקרית: עבודה זאת יוצאת מנקודת מבט פרשנית- פנומנולוגית המנתחת את המציאות מנקודת ראותם הסובייקטיבית של אלה החווים אותה. חיפשתי את הייחודי לכל אחת מהאימהות, את המשותף לכל קבוצת אימהות בנות אותו הדור וביקשתי לבדוק האם יש משותף לכל קבוצת האימהות הנחקרות בזיקה כמובן לאידיאולוגיה, לתרבות ולחברה הקיבוצית המשתנה. כדי לבדוק את שאלות המחקר, הפקתי את נרטיב הנחקרות בכל הנוגע לחוויית האימהות בקיבוץ.

בהסתמך על הגישה המחקרית האיכותנית, התיאוריה תיבנה מפרשנותי את הטקסט המתאר את נרטיב הנחקרות. גישה זו מכונה על ידי Glazer ו- Strauss 1967, "Grounded Theory". התיאוריה המתגבשת, מתעדנת ונבדקת תוך כדי עבודת השדה, ומקושרת בו זמנית לקטגוריות ולמושגים יותר ויותר מכלילים עד אשר מסתיים שלב איסוף הנתונים. כל העת, תפקידו של החוקר לראות את התופעה מבעד לעיניהן של הנחקרות ולפרשה מנקודת ראותן. על החוקר ללמוד את האופן שבו מפענחים בני האדם את משמעות הקיום החברתי שלהם. כיצד הם ממיינים את עולם התופעות, מהו הפירוש האינטרוסובייקטיבי שלהם לחוויות הקיום, ומהן השלכותיהם של פירושים אלה על חיי היום-יום (אלאור תש"ן).

מתוך מחקר החלוץ והחומר העיוני גובשו שלוש שאלות מחקר.

שאלות המחקר:

1. המשמעות האישית שנותנות נשים בקיבוץ לחוויית האימהות בחייהן.

2. המאפיינים הדוריים בחוויית האימהות: בקרב אימהות מהדור הראשון, מהדור השני ומהדור השלישי.

3. המאפיינים בחוויית האימהות בקיבוץ מעבר לדורות.

לגבי שלוש השאלות האלה גיבשתי שאלות משנה, כגון:

גישות וערכים: העדפות, שאיפות ודרכים של האם לגבי חינוך ילדיה. תפקידי האימהות ותפקיד בית הילדים: השתנות תפיסתה של האם בכל הקשור לתפקיד בית ההורים ולתפקידה כאם. חלוקת סמכויות ותפקידים בין האימהות והמטפלות, בית ילדים פתוח או סגור לאימהות, יחסי מטפלות ואימהות בגילאים שונים של הילדים: בית התינוקות והגיל הרך, בית הספר היסודי, גיל הנעורים.

 המתח בין מה שאימהות קלטו שעליהן לעשות כאימהות (אידיאולוגיה חברתית- קיבוצית) לבין מה שהן רצו, חוו ו/או עשו כאימהות.

זהות אימהית וזהות נשית השכלה, עבודה, תפקידים ופיתוח אישי של האם במהלך החיים. הזיקה בין הזהות האימהית והזהות הנשית, והשתנות הזיקה לאורך החיים.

אימהות, משפחתיות וזוגיות, אימהות ואבהות, תפיסתן של האימהות את האבהות.

אימהות ובנות – קשרים, דרכי הידברות ונושאים בהידברות, כעסים וקונפליקטים, התערבות אימהית. דמות האם כפי שהיא מתוארת על יד הבת. דמות הבת כפי שהיא מתוארת על ידי האם.

שאלות אלה עלו מתוך החומר התיאורטי וממחקר החלוץ. אם עלו בראיונות שאלות נוספות רלוונטיות, שילבתי אותן בניתוח. לעומת זאת, שאלות ונושאים שהעליתי ולא קיבלו תוקף בתהליך הניתוח הוצאו מן המחקר.

שיטה:

הנחקרות: במסגרת המחקר רואיינו אימהות, חברות קיבוץ, מקיבוצי הקיבוץ הארצי, משלושה דורות: אימהות מדור המייסדות, דור שהגיע בשנות ה- 30 בערך מארצות הגולה, רובן חניכות "השומר הצעיר" (גיל האימהות:  80 - 90), אימהות מהדור השני, דור של בנות שנולדו בקיבוץ וכאימהות גידלו את ילדיהן בחינוך המשותף בקיבוץ (גילן 45 - 60 בערך), ואימהות מהדור השלישי שהוא דור הנכדות של האימהות המייסדות והן בגיל 27 - 40  בערך. מספר הנחקרות: 30,  10 אימהות מכל דור.

ניתוח הטקסט: בניתוח הטקסט נשענתי על עבודותיהם של החוקרים הבאים:

 Denzin 1994 &Lincoln Strauss 1990, & CorbinGlaser1967,  & Strauss

בשלב א' קודד הטקסט קידוד פתוח, סימנתי את התימות העולות מתוך הראיונות, ונשארתי ברמת הביטויים של הנחקרת. בשלב ב' בניתי קידוד צירי, המהווה ארגון פנימי מקושר וכללי של התימות שעלו על יד המרואיינות. בקידוד זה עדיין נשמרו ביטויים וניסוחים של הנחקרות.

בשלב ג' דליתי מתוך הקידוד הצירי את התימות החשובות לי יותר לאור שאלות המחקר, ואלה  התימות שעסקתי בהן, זהו שלב הקידוד הסלקטיבי. בשלב ד' חיפשתי משמעויות ופשרים. באמצעות המפגש נבנתה מערכת הסמלים השלמה, המכונה 'התרבות שבתוכה ארוגה התופעה'. האקט הפרשני הוא בעצם דו-שיח מתמשך ביני, החוקרת, למושא חקירתי. הפשר הולך ומשתכלל בדרך דיאלקטית בין שני קטבים, הפרטי והכללי, החלק והשלם.

כל השמות במחקר הם שמות בדויים. השתדלתי לתת שמות בדויים מותאמים לשמות הדוריים המקובלים, לכן בחרתי לדור הראשון שמות כמו: חנה, פרניה, שרה וכו'... ולדור השני שמות כמו: יעל, מיכל וכו'...וכך גם לדור השלישי.

את הממצאים הצגתי רק בחלקם; בכל מקום שמופיעות נקודות.....בין הציטוטים, הן מסמנות דילוגים בדברי הנחקרות.

תרומת המחקר:

א. תרומת המחקר לגבי הנושא הנחקר:

המחקר "משמיע" את קולן של אימהות בקיבוץ, בנושא האימהות, נושא מרכזי בחייהן ובחיי הקיבוץ כולו, שלמיטב ידיעתי לא נחקר. לצד הביטוי האישי של הנחקרות, יש גם פוטנציאל לשינוי המציאות על ידי הגדרתה מחדש.

מחקר המתמקד בנושא כה מרכזי לחברה נחוץ על מנת להכיר ולהבין טוב יותר את עולמן של אימהות בחברה בכלל ובחברה הקיבוצית בפרט. המחקר עשוי להעמיק את הבנת הקשר שבין מימוש הפוריות והולדת ילדים לבין כינון הזהות הנשית, ובהקשר לחברה שיתופית המַבנה ומתכננת את חייה החברתיים והחינוכיים.

המחקר מאפשר לבחון את ההבניה החברתית והסובייקטיבית של חוויית האימהות בהקשר להסדרים ארגוניים חברתיים, בחברות אנושיות בכלל ובחברה הקיבוצית בפרט. תוצאותיו של מחקר זה יוכלו לסייע לקובעי המדיניות ולעוסקים בתהליכי השינוי בקיבוץ ובחברות אנושיות אחרות.

ב. תרומה בזווית הראייה:  מתן "קול" לאימהות עצמן משמעו לתת להן נוכחות ולתת להן מקום, במובן המטפורי של המושג "קול" (גיליגן, 1982). דיאלוג עם הקול האימהי יאפשר חשיפת הייחודיות הסובייקטיבית של נשים-אימהות, כקבוצה חברתית, ועל ידי כך יתאפשר גם חיזוק מעמדן.

ג.  מתן קול פותח הזדמנות לדיאלוג ולשיתוף.

הממצאים:

שאלתו הראשונה של המחקר הייתה:

מה המשמעות האישית שנותנות נשים בקיבוץ לחוויית האימהות בחייהן?

משמעות היא היחס בין תופעה להקשרה. ההקשר נקבע במידה רבה על ידי מסגרות ההתייחסות של היחיד.

המרואיינות נותנות משמעות רבה לחוויית האימהות בחייהן. האימהות עומדת אצל כולן במרכז הכינון של הזהות הנשית. גם אצל אלה שהמשמעות של האימהות לגביהן, היא בעיקר כאב ודאגה, וגם אצל אלה שהאימהות עבורן היא הצלחה ושמחה. אף החוקרות אורחן ואדר 1991, מצאו כי יש מידה גבוהה של הסכמה בקרב נשים בקיבוץ, לעומת נשים יהודיות עירוניות, כי לידת ילדים וגידולם, הוא הדבר החשוב ביותר בחיי האישה.

בדור הראשון, שנראה כאילו האימהות נדחקת בו לפינה שולית, היא בעצם מומרת ל"אימהות קולקטיבית" – מטפלות, מורות ומבשלות. "האימהות הקולקטיבית", זוכה למקום מרכזי, גם ברמה הפרטית, וגם ברמה החברתית.

נוסף למשמעות האישית, האימהות מן הדור הראשון שותפות אף בעניין אחר. המשותף לדור זה הוא שילוב בין אימהות ומשימתיות (קיבוצית ולאומית), והעמדת המשימתיות לפני האימהות. מאוחר יותר מלווה האימהות של הדור הראשון, בתחושה של כאב והחמצה. חלק מהן חשות צורך בתיקונה של האימהות. יש מי שמצליחה לתקן, ויש מי שחווה שהתיקון מאוחר מדי, משום קיומם של משקעים שונים של דפוסי אימהות שאינם ניתנים לתיקון. יש מי שהאימהות עבורה היא אושר ושלמות, מתוך הזדהות עמוקה עם המסרים האידיאולוגיים של החברה.

האימהוֹת מהדור השני בולטות באימהוּת ובמשפחתיות שלהן. המשפחתיות בולטת יותר בזהות אימהית מאשר בזהות הקשורה לזוגיות. חלק מהן עוברות תהליך מעניין של צמיחה בזהות האימהית, ותחושה של השתנות במשמעות שהן נותנות לאימהות. השתנות זו באה לידי ביטוי  במעבר מאימהות הישגית ומוסדית לאימהות אמיתית ואישית יותר. לחלקן האימהות הופכת לתחושה של מרכז העולם, משהו הדומה ליחסי 'אני-אתה' בובריאנים. משהו ש'אתה חש ואינך יודע להגיד'. דבריה של נעמי ממחישים תחושה זו של אימהות. נעמי היא גם הקרובה ביותר מבין הנחקרות, לקבוצת הפמיניסטיות הפוסט מודרניסטיות, כדוגמת קריסטבה  1980, איריגארי 1986 ואחרות, בכך שהיא מחפשת מילים לתחושות הממלאות אותה כאם. כמוהן גם נעמי מחפשת לשבור את המושגים הקיימים בהקשר לאימהוּת, וכמוהן היא מחפשת דימויים חדשים שטרם גובשו.

חלק מהאימהוֹת נותנות לאימהוּת משמעות של כאב, של חרדה ושל אבדן. באימהוּת שלהן, מהדהדים קולותיה של אימן שנפטרה, של דאגתן העמוקה שמא יאבדו את ילדיהן, ושל כאב עצור על האמהוּת הנגזלת מהן משום החינוך המשותף, שהרחיק בין הילדים לאימהוֹת כעקרון אידיאולוגי. האימהוֹת מהדור השני, הן אימהות שאינן נותנות דרור לקול האימהי, הן מגוננות ומסתירות אמת מילדיהן, הן פחות נוגעות ומחבקות וקיימת בהן אמביוולנטיות  ביחס לילדיהן.

הן גם אימהות וגם בנות לדור הראשון. הן נעות בין חוסר ביטחון אישי, וצורך קבוע באישור חברתי, לבין גילוי הולך ומתעצם של כוח נשי. משמעותה של האימהות עבורן, היא חשבון נוקב עם האימהוֹת שלהן, פיתוח ריאקציה כנגדן וצורך פנימי צבור להיות אימהות שונות מאימותיהן. באימהוּת שלהן קיים כנראה צורך בפיצוי על חסך אימהי (1957 BettelheimZamir 1986,).

המשמעות שמעניק הדור השלישי לאימהות היא משמעות אישית יותר, חווייתית: הן פחות חושבות את האימהוּת ויותר מרגישות אותה. משמעותה של האימהוּת עבורן הנה תחושה של הצלחה ושמחה, תחושה של אימהוּת כמראה לעצמן, כתהליך רפלקטיבי המאפשר להן לגדול ולהשתנות. האימהות עבורן מהווה זיכרון לאבדן, וגם אחריות רבה וויתור מעצמן. גם להן האימהות היא תיקון של מה שקיבלו מאימותיהן, אך עוצמתה חלשה יותר מעוצמת החוויה שביטאו האימהות מהדור השני. הן תומכות ועוזרות לאימותיהן, יותר מתמיכתן ומעזרתן של בנות הדור השני לאימותיהן.[2]

השונות הרבה במשמעות האישית הניתנת על ידן לאימהות מחזקת להערכתי את הגישות החברתיות לגבי אימהות, גישות המוצגות על ידי החוקרות:1976DinnersteinChodorow 1974, 1978,Ruddick 1980, O’Brien 1981, HirchGilligan, Langer 1992, 1981.

גישות אלה טוענות שהבנייתה של האימהות קשורה לזיקה שבין ההבניה החברתית הארגונית לבין הפן האישי של האם, הכולל את ההיסטוריה שלה, את מרחב החיים, את זהותה המקצועית, המשפחתית ואת קשריה החברתיים.

השונות הרבה שנצפתה בחוויית האימהות מעידה על תרומתו של הפן האישי שבחוויית האימהות. יחד עם זה האחידות שנמצאה אצל אימהות מאותו דור (בנוגע לעניין זה ראה הרחבה בשאלה השנייה), מדגישה את חשיבותן של ההשפעות החברתיות, הערכיות והארגוניות בהבניית האימהות, במפגש ובזיקה עם ההשפעות האישיות.

השונות בחוויית האימהות מחלישה את הטיעונים של אלה המסבירים את האימהות כאינסטינקט אימהי מולד: למפרט  1994, Rossi 1977Tiger1975,  &  Shefer.

חוקרים אלה טוענים לגישה סוציוביולוגית הנוטה להסביר את האימהות על ידי אינסטינקט מולד, המקנה לכל אישה באשר היא, נטייה טבעית לרצות ללדת ילדים וידיעה כיצד לגדלם ללא אימון מיוחד. לא כך אצל הנחקרות, אמנם נראה שהן כולן רוצות להיות אימהות, אך חלקן מתחילות את האימהות שלהן, בחוסר ידע ובחוסר ביטחון, והן זקוקות לעזרה ולתמיכה מצד מטפלת התינוקות או מצד האם.

לא ניתן לבחון האם רצונן לאימהות צומח מתוך נטייה גנטית, או האם הוא חיקוי והפנמה של נורמות חברתיות. נראה שדווקא הדמיון בקווי המתאר הדוריים באימהוּת מחזק תפיסות חברתית אידיאולוגיות וארגוניות המשפיעות על הבניית האימהות, יותר מאשר תפיסות ביולוגיות גנטיות.

השאלה השנייה: האם ישנם מאפיינים דוריים בחוויית האימהות בקרב אימהות מהדור הראשון, השני והשלישי, ואם כן - מהם?

בהגדרת הדורות נשענתי על דעתם של רוזנר ואחרים 1978, המציעים נקודת מוצא קבועה בהגדרת הדור, אך הוספתי לנקודת המוצא גם הגדרה גילית, וכך נקבע: שהדור הראשון, הן חברות קיבוץ שהקימו אותו או הצטרפו אליו מהחברה הלא קיבוצית, גילן נע מ 75 ועד 120.... ילדיהן הם בני ובנות הדור השני, את גילם הגדרתי בין 45 ל 60 בערך. ילדיהן של בנות הדור השני – הדור השלישי – גילם הוגדר בין 27 ל 40 בערך. רוזנר 1978 (הנשען על מנהיים 1952), מחזק הגדרה זו של הדור, בטענה שהיא מתחשבת לא רק בתכונות הפסיכולוגיות של גיל מסוים אלא גם בציפיות התפקידיות ממנו, ובניסיון ההיסטורי שעברו בני הדור יחד. להערכתי, הגדרת הדור (גם מנקודת המוצא וגם מנקודת הגיל) תורמת משני היבטים: גם מן ההיבט האישי, פיזיולוגי-פסיכולוגי של הגיל, וגם מן ההיבט הסוציולוגי – התקופה שבה חיים בני ובנות הדור.

במחקרנו נמצאו מאפיינים דוריים בולטים הקובעים את קווי המתאר הדוריים בחוויית האימהות. נתון זה מבליט את הצדדים הערכיים, החברתיים והארגוניים של התקופה שבתוכה נבנית האימהות.

הציר האידיאולוגי -קיבוצי שהתקבל, נע מקולקטיביזם לאינדיווידואליזם

הציר האימהי-מגדרי שהתקבל, נע משתיקה לדיבור.

בשרטוט של שני צירים אלה התקבלה התמונה הבאה:

קולקטיביזם                                                                                                                                                 אינדיווידואליזם

 
   

 

דור ראשון                                                                       דור שני                                                               דור שלישי

אם אידיאולוגית-שותקת                                     אם קונפורמית-זועקת                                                אם אינדיווידואלית-מדברת

שתיקה                                                                                                                                                             דיבור

בעקבות דר (תשנ"ח), ברצוני להעמיד כבסיס לדיון, "טיפוס אידיאלי" של אם מכל דור. לא טיפוס מושלם, אלא טיפוס אופייני לכל דור(Weber 1949).

מן הממצאים ומן המאפיינים הדוריים שנאספו, ובנקודות המפגש בין שני הצירים (ראה השרטוט שלעיל), עולה שהדורות השונים מייצגים שלושה "טיפוסים אידיאליים": האם מהדור הראשון  היא "האם האידיאולוגית - השותקת", האם מהדור השני, היא "האם הקונפורמית - הזועקת", והאם מהדור השלישי היא "האם האינדיווידואלית- המדברת".

להלן נבחן את מאפייניהם של שלושה "טיפוסים" אלה.

האם מהדור הראשון – האם האידיאולוגית – השותקת

אם זו היא ה"טיפוס האידיאלי" של האם מהדור הראשון. חווית האימהות שלה רוויה הזדהות אידיאולוגית, אך האם הפרטית שבה – שותקת. להלן אציג את המאפיינים שלה בתחומים השונים.

אידיאולוגיה וקיבוץ

האידיאולוגיה הקיבוצית שהעמידה את הספֵרה הציבורית במרכז וצמצמה את הספֵרה הפרטית (הרצוג 1994, Rosaldo 1974) הייתה דומיננטית בהבניית החוויה האימהית.

חווית האימהות מתרחשת אצלן על רקע של אמונה חזקה והזדהות עמוקה עם אידיאולוגיה         שיתופית ושוויונית. למען האידיאולוגיה שהן מאמינות בה, הן מוכנות לוותר על הקשר הקרוב ועל הטיפול בילדים הפרטיים. שתיקתן היא שתיקתו של הקול הפרטי.

הכלל – היה העיקר; הפרט ויתר על צרכיו למען המטרות הגדולות של בניין הארץ, הקמת הקיבוץ וחינוך "דור חדש".

כך פרניה: "העיקר היה הכלל, הפרט היה נקודה קטנה מאד. קודם כל צריך היה לכלל...לא היה דבר כזה שאת לא עושה או לא מסכימה. רצית או לא רצית, עשית... דעת הקהל הייתה מאד חשובה."

ועוד פרניה: "בעלייה אני הייתי בהיריון בחודשים הראשונים, אז מה זאת אומרת שאני לא אעלה לקיבוץ? זה בכלל לא היה מתקבל על הדעת, ואני באמת הפלתי, אבל זה לא חשוב. היה לנו חינוך כזה שבעצם האני, הדרישות של האני, לא היו קיימות, ואם הן היו קיימות היו נדחקות."

חינוך משותף

כהמשך ישיר לאידיאולוגיה הקולקטיבית, הילדים מתחנכים בחינוך המשותף הכולל לינה משותפת. בית הילדים הנו המוקד המרכזי ביותר בחיי הילד. כאימהות הן שותקות ואינן מתערבות בבתי הילדים של ילדיהן.

בית התינוקות ומטפלת התינוקות זכו למקום מרכזי אצל כל הנחקרות. מטפלת התינוקות היא הקובעת את אורח החיים בבית התינוקות. לרוב אורח חיים נוקשה: זמני ארוחות מוגדרים, משך ארוחות מוגבל. רק לאימהות מיניקות מותר להיכנס לבתי התינוקות.

ההנקה וחלב האם, היו בעלי חשיבות מרכזית. תקופה קצרה נהוגים הסדרים של הנקה           קולקטיבית – אשר בה אימהות מיניקות גם תינוקות של אחרים.

זהות אימהית וזהות נשית

האימהוּת בדור הראשון שזורה במידה רבה במשימות לאומיות, תנועתיות וקיבוציות (פוזננסקי ושחורי תש"ד, צור ואחרים 1981, לשם 1991). המשימות הקולקטיביות קדמו לטיפול האימהי הפרטי בילדים. ה"אימהוּת הקולקטיבית" (כלומר, מטפלות, מורות וגננות בקבוצות ילדים בחינוך המשותף) הייתה חלק מאותן משימות קולקטיביות שזכו לחשיבות מרכזית. הן שילבו עבודה, תפקידים ומשימות לאומיות יחד עם האימהות. העבודה והתפקידים קיבלו מקום מרכזי ועמדו לפני האימהוּת.

הנחקרות מהדור הראשון מספרות על התקופה של ראשית האימהות שלהן בתחושת גאווה על המשימות החברתיות שמילאו, אבל גם בנימה מסוימת של ביקורת על עצמן כאימהות, כשהן אוספות תובנות ומעלות צידוקים המסבירים את התנהגותן האימהית לאור סולם הערכים והמציאות של ראשית הקיבוץ.

הקול הדומיננטי בחוויית האימהות, הוא הקול הקולקטיבי, או הקול של 'מוסד האימהות' (ריץ' 1989). ריץ (שם) מבחינה בין 'מוסד האימהות' ל'חוויית האימהות', כשבמושג 'מוסד האימהות' היא מתכוונת יותר לתפקיד החברתי המגדרי שהוטל על אימהות, ואילו במושג 'חוויית האימהוּת' היא מתכוונת יותר לקשר החוויתי הטבעי של האם עם ילדיה.

את החוויה האימהית שלהן הן התחילו בהגבלת הילודה או באיסור עליה, היו אלה תקנות שקיבוצים רבים קבעו לעצמם מתוך מצוקה כלכלית של ימי בראשית.

האמירות הבולטות בעניין זה היו:

 "לא היינו הורים מאד מסורים", "היינו חסרי רגש, חסרי קשר", "לא תמיד הילדים היו אצלי בעדיפות ראשונה, היו דברים אחרים שהיו חשובים לי יותר","זה (הילדים) לא היה מספיק חשוב", "לא הרגשתי שאני לא נותנת מספיק אהבה, אני לא חשבתי שאני מקפחת אותו" (את בנה היחיד), "אני אף פעם לא הרגשתי שהייתה לי אימהות מקופחת", "לאימהות בקיבוץ של פעם היה קשה מאד", "אימהות זה משהו שהחמצתי", "הייתה לי אימהות מאושרת."

ליזה יצאה לעבוד כאחות במעברה שהוקמה לקליטת פליטי שואה. היא עבדה ימים ארוכים והגיעה הביתה רק בסוף השבוע. בבית התינוקות הקיבוצי השאירה תינוק בן חצי שנה: "כשראיתי איך התינוקות במעברה חולים ומתים בידים של המטפלות, לא יכולתי שלא להתגייס להציל אותם."

קיילה יצאה לבצור ענבים בזיכרון יעקב, לחודש וחצי, השאירה את ביתה, ילדה בת שבעה חודשים, והפסיקה להניקה למען מטרה לאומית של עבודה עברית.

במלחמת השחרור שלחה קיילה את שלושת ילדיה הקטנים בשיירה שפינתה אותם מהקיבוץ, והיא עצמה נשארה להגן על הקיבוץ.

היום הן מספרות על עצמן בנימה ביקורתית:

ליזה: "אימהות זה משהו שהחמצתי...לא היינו הורים מאד מסורים..היינו חסרי רגש, חסרי קשר...לנכדים שלי התמסרתי יותר מאשר לילדים שלי...לא תמיד הילדים היו אצלי בעדיפות ראשונה, היו דברים אחרים שהיו חשובים לי. זה לא היה לי מספיק חשוב. לא הייתי אימא כל כך חמה, זה אופי זה לא רק תנאים, אולי זה שייך לאמביציה אישית."

קלרה: "לעילית הבת הבכורה לא היה לי מספיק זמן...אני חושבת אחורה וחורה לי שלא נתתי לה יותר...הייתי עסוקה ולא נתתי לה מספיק. אני מקנאה בנכדה שלי על האימהות שיש לה. לאימהות בקיבוץ של פעם היה קשה מאד. הייתי פעילה חברתית אבל זה לא השתלם לילד ולי."

חנה: "אף פעם לא הרגשתי שהייתה לי אימהות מקופחת. אני הלוא לא הרגשתי שלא נתתי לו מספיק אהבה. אולי גם עשיתי רציונליזציה שבפחות זמן נתתי לו יותר. היום לא הייתי עושה מה שעשיתי אז" (שליחות בחו"ל של שנה וחצי ללא המשפחה, כשבנה היחיד היה בן 11).

ציפורה: "ויתרתי על מה שנקרא האימהות שלי ...האמונה הייתה מאד חזקה...יש לי חוב לכל הילדים שלי."

פרניה: "אנחנו מאד הזנחנו את הילדים. מי בכלל חשב על הילד שלך?"

קיילה מספרת שהייתה בוכה בלילות: "כאב לי מאד בתור אימא...סבלתי מאד ושתקתי."

קלרה: "הייתי בוכה לבעלי ומפילה את העובר."

מהן התכונות שאפיינו את הזהות הנשית והאימהית בדור הראשון?

מחד גיסא עולות תכונות של קשיחות, אומץ לב, ביטחון עצמי, עצמאות, נכונות לעזור לאחרים. נראה שהתכונות של קשיחות, אומץ לב, ביטחון עצמי ואמביציוזיות, הן תכונות הקשורות יותר לאימהות שלהן בעבר, ואילו תכונות רכות מבטאות יותר את האימהות שלהן היום.

נראה שהזהות האימהית מדברת בשני קולות, הקול ששתק, והקול שדיבר. הקול שדיבר הוא הקול הציבורי, הקול של 'מוסד האימהות'. קול זה דיבר על קשיחות, על אומץ לב, על אמביציוזיות, על עזרה לזולת – כל אלה מטרות הקולקטיב. זה הקול של המסר הגלוי המבטא את האידיאולוגיה.

הקול ששתק הוא הקול האישי הפרטי, הקול המבקש לתת, ללטף, לוותר למען הילדים. קול זה מבטא את 'חוויית האימהות' יותר מאשר את 'מוסד האימהות' במושגים של ריץ' 1989.

זהות מקצועית

אם בדור השני והשלישי אפשר לדבר על זהות מקצועית, בדור הראשון מתאים יותר לדבר על עבודה ועל תפקידים. העבודה והתפקידים עומדים אצל כולן לפני האימהות, כהמשך לתפיסה האידיאולוגית שהכלל עמד לפני הפרט. העבודה נתחמה בספֵרה הציבורית, והאימהות נתחמה בספֵרה הפרטית. בניגוד לתפיסה המזהה אצל נשים קונפליקט בין כפל תפקידים, בין אימהות ועבודה (יזרעאלי 1982, מלאך-פינס 1989), אצל הנחקרות מהדור הראשון העבודה קודמת למשפחתיות, וגם אם קיים קונפליקט מסוים בין השתיים, הוא נפתר בעזרת האידיאולוגיה.

רוב הנחקרות עובדות בחצר הקיבוץ, שתיים מהן עובדות מחוץ לקיבוץ. לציבור יש כוח לכפות על הפרט תפקידים ומקום עבודה. פרקטיקה של החלטות בשיחת הקיבוץ על מקום עבודה ועל תפקיד מופעלת למטרות של שכנוע ולעתים למטרות של כפייה.

 שבע נחקרות עבדו במהלך חייהן בעיקר בתחומי חינוך והוראה. ארבע התמחו בתחומי החינוך: מטפלת תינוקות במשך 40 שנה, גננת, מורה ומחנכת בחברת הילדים, וציפורה הייתה מורה, מחנכת ומרכזת פדגוגית של המוסד החינוכי האזורי.

ליזה התמחתה כאחות, והגיעה לתפקידי ניהול בכירים בבית חולים. חנה עסקה בתפקידים חברתיים בכירים, בקיבוץ, בתנועה ובמפלגה.

בעבודות שירותים כמו: מחסן בגדים, מטבח, אקונומיה, הן עבדו על פי צורכי הקיבוץ. רק אחת מהן עבדה בעבודה חקלאית – בלול, וזאת לאורך זמן.

תמונת מצב זו היא בניגוד לחלום החלוצי שראה את הנשים כמי שעובדות בעבודות יצרניות. אין בדבריהן התרסה על חלוקת העבודה המגדרית, למעט פרניה המספרת בכאב כיצד נשים בקיבוץ נוצלו בעבודה הרבה יותר מן הגברים.

ייתכן שחוסר ההתרסה שלהן קשור לגילן המתקדם; מה שהיה בעבר כבר אינו מעורר כעס היום. ייתכן גם שהחלום החלוצי, שנשים תעבודנה בייצור ובחקלאות, התאים לנשים צעירות שלא היו אימהות, וכאשר היו לאימהות התאים להן לעבוד בעבודה טיפולית-חינוכית קרובה פיזית לילדיהן. כולן מילאו תפקידים חברתיים. כל התפקידים היו בתחומי החברה, ולא בתחומי המשק.

מחציתן למדו לימודים פורמליים (חינוך וסיעוד) בהתאמה ישירה למקום העבודה.

זהות משפחתית

למשפחה ולזוגיות הן מתייחסות מעט, האידיאולוגיה הקיבוצית טשטשה את התחומים המשפחתיים. הן ילדו בין 2 ל 3 ילדים בממוצע. תחושת האחריות לגידול הילדים, מוטלת בעיקר על האימהות ולא על האבות. האבות היו שותפים קטנים בגידול הילדים, הם היו עסוקים בעיקר במשימות קיבוציות ולאומיות.

ליזה: "לחבק או לשים יד זה היה משהו אסור. הלכנו לאכול, לא יחד. ישבנו בשיחת קיבוץ, לא יחד...כיום אני חושבת שזה הרבה יותר יפה והרבה יותר נעים שאת יכולה את הדברים האלה להראות ולהיות טבעית. אנחנו איפה שהוא החנקנו את זה, כי אני חושבת שהיה רצון לתת נשיקה או ללכת מחובקים. כשהלכנו מחובקים אם מישהו היה מתקרב, היינו מורידים את היד."

תנאי המגורים היו קשים ובעיקר מצומצמים. בשנים הראשונות של הקיבוץ שתי משפחות גרו יחד, או משפחה יחד עם חבר שלישי ("פרימוס") באותו החדר. הנחקרות מספרות על התחושה הקשה לגור בחדר אחד יותר ממשפחה, ועל הפתרונות שאלתרו כדי להרוויח פרטיות משפחתית.

ליזה: "איזה תנאים קשים היו, אני מדברת על שתי משפחות בחדר אחד, זה היה בשבילינו דבר נורא. כשהיה תורי לגור בשתי משפחות היינו מוצאים איזה חור, איזה אוהל ועוברים לגור בו שלא נצטרך לגור עם משפחה, העיקר הפרטיות. להתקומם אי אפשר היה, כי לא הייתה אפשרות, פשוט לא הייתה אפשרות. התנאים היו ככה: כל חודשיים היו עוברים לחדר עם עוד משפחה, ככה לפי התור. זה היה משהו משהו. אם יש דברים שאני מתביישת בהם, זה הדברים האלה. זה משהו שלא מובן לי איך אפשר היה להגיע לזה."

קלרה:" לא רצינו לגור שתי משפחות יחד, אז בנינו לנו חדר מחבילות קש. העזים והעכבריםגרו אתנו, אבלגרנו לבד" (מדגישה מאד את המילה).

 

אם מהדור השני – האם הקונפורמית – הזועקת

אם זו מייצגת את ה"טיפוס האידיאלי" של הדור השני. היא צייתנית וקונפורמית למסרים האידיאולוגיים ולמעשים, אך כועסת, זועקת ומתקוממת רגשית נגדם.

אידיאולוגיה וקיבוץ

האימהות בנות הדור השני הן צייתניות לאידיאולוגיה הקיבוצית ובו זמנית כועסות עליה ומתקוממות נגדה. הן יציבות בחצר הקיבוץ, רובן לא יצאו לשנת חופש, ולא לשליחויות.

לחלקן כעס עצור על האידיאולוגיה אשר גרמה להן לדעתן להיות צייתניות ולאמץ תורות חינוכיות שפוגעות בהן ובילדיהן. כמעט כולן מחפשות דרכים להתקרב לילדיהן ולנפץ את האידיאולוגיה של הרחקת הילדים מהוריהם.

חינוך משותף       

הילדים מתחנכים בחינוך משותף הכולל לינה משותפת, ומשנות ה- 90 בערך, בלינה משפחתית.

תפקידי ההורים מתרחבים, תפקידי בית הילדים והמחנכים מצטמצמים.

את הלינה המשותפת כילדות הן זוכרות כחוויה נעימה. למרות זאת רובן תומכות בלינה משפחתית, ואף היו ממובילות "המהפכה" לשיטת לינה זו.

בראיון הן מתייחסות לכל תקופות הגיל של הילדים: בית התינוקות, הגיל הרך וגן הילדים, בית הספר והנעורים. נתון זה משקף מעורבות רבה יותר של הורים בגילים אלה, דבר שלא היה בדור הראשון.

בית התינוקות ומטפלת התינוקות זוכים להתייחסות הגדולה ביותר והנרגשת ביותר. הן זוכות לבית תינוקות ששעריו נפתחו לאימהות (עדין לא לאבות). אורח החיים גמיש ופתוח,  אך מוסדר.

מטפלת התינוקות היא הדמות הדומיננטית בקביעת אורח החיים של התינוקות, המטפלות תומכות באימהות (על פי רוב), אם כי ישנם גם קונפליקטים בין אימהות ומטפלות.

זהות אימהית וזהות נשית

זהותן האימהית משועבדת יותר ל'מוסד האימהות' מאשר ל'חווית האימהות' (על פי אבחנתה של ריץ' 1989. ראו בהמשך הסבר למושגים אלה). הן מדגישות היבטים כגון: מחויבות, ציות, כעס, אימהות שאינה מחבקת, מגוננת ומסתירה את האמת מן הילדים, פרפקציוניסטית. מעטים הקולות המתייחסים לחוויה האימהית: המבטאים חיבה וחיבוק אימהי.

בזהות הנשית שלהן, שני כיוונים מנוגדים, מחד גיסא חוסר ביטחון עצמי, וצורך קבוע באישור חברתי, ומאידך גיסא הן מגלות את ה"כוח הנשי". מושגים כמו רגישות, ורגשנות שבעבר נחשבו כחולשה, מוגדרים על ידן מחדש ככוח.

הן יולדות בין 3 ל 4 ילדים, ממוצע ילודה גבוה מהממוצע של הדור הראשון, הנע בין 2 ל 3 ילדים. הן עושות מאמצים להגדלת המשפחה באמצעות טיפולי פוריות או באמצעות אימוץ. לפחות שתיים מהן מצהירות שהן רוצות לפחות 6 ילדים. לאורנה 4 ילדים והיא אומרת:

"בעצם רציתי 6 ילדים. השותף לא הסכים בשום אופן."

הן מיניקות לאורך זמן, ואוהבות מאד להיניק. הן מקבלותעידוד רב להנקה ממטפלת התינוקות.

נתונים משפחתיים אלה והמאבקים שעשו בנות הדור השני בנוגע ללינה המשפחתית ולהרחבת תפקידי ההורות, מצביעים על קווים משפחתיים של הדור השני.

 

הקול הציבורי או: 'מוסד האימהות'

בנות הדור השני, זהותן האימהית, היא בעיקר זהות המשועבדת ל'מוסד האימהות' (ריץ' 1989), זהות המדגישה את התפקיד החברתי של האימהות, דאגה לקיום הפיזי של הילד, להזנתו, לניקיונו. מוסד האימהות הוא מחויבות ואחריות, ללא חוויה, משחק ויצירה. לכן טוענת ריץ' (שם), אימהות שמונחות על פי 'מוסד האימהות' מוותרות על אינטואיציה טבעית ומחנכות על פי ערכים גבריים. האם המונחית על פי מושגים של 'מוסד האימהות' משרתת את הצורך של הגבר בילדים מוכשרים, ראויים, מנצחים, על חשבון ביטויי הנשיות הגופנית-החושנית.

'הכעס והזעם' הם הביטויים הבולטים של השתיקה והציות, ושל 'החרדה והכאב', כשהן משתיקות את עצמן ומצייתות.

אין זה מפליא שבנות הדור השני מציינות שיש להן קושי במגע פיזי עם ילדיהן. ילדים שגדלו בשנים הראשונות בבתי ילדים, היינו ילדים שטופלו על ידי מטפלות בעלות עקרונות קשוחים (תוך התמקדות בטיפול הפיזי הראשוני של ניקיון והאכלה) לא זכו לחום ולקשר אימהי מספיקים. את מה שהן לא קיבלו הן מתקשות לתת. הן מדגישות שישנו חסר במגע עם אימותיהן ומציינות חסר זה בכאב. עולה מהן קול הצמא לקשר פיזי, מתעורר בהן צורך לשינוי, חלקן מצליחות לשנות, אצל חלקן הדבר מאוחר מדי.

יעל דבורה ואביגיל מספרות על אימהות שותקת ומצייתת: יעל:" לאימהות אין מקום (בקיבוץ), סתמו לנו את הפיות, לא פתחנו את הפה..."

דבורה: "אנחנו לא ידענו לשאול את השאלות...אנחנו לא שאלנו ולא התנגדנו."

אביגיל: "הדור שלנו קיבל את הדברים מהמייסדים בלי לשאול."

יעל: "לא יכולתי אף פעם לקחת ספר ולקרוא כשהילדים בבית, ידעתי שזה אסור. הייתי צריכה להקדיש את עצמי כל הזמן...לא להתרגז כשהם כאן, לא לכעוס, לא להוציא כעסים ....."

בזהות האימהית באה לידי ביטוי אימהות כמוקד של חרדה וכאב: כך יעל: "הילדים שלי נולדו מתוך תחושה שאסור לי ליצור יותר מוקדי דאגה וכאב...אני מוציאה עליהם המון אנרגיה של דאגה וכאב. אםאני לא יודעת איפה הם אני משתוללת מדאגה."

ומוסיפה אביגיל: "אני אימא חרדה מאד"..."למשל הבת שלי נוסעת לכרמיאל, אם בערב אתקשר לחבר שלה והוא יגיד לי שהיא עוד לא התקשרה, אני פשוט מסוגלת לקום ולרעוד כמו מוכת ירח, ואני מקבלת שלשול והפה מתייבש לי..." אביגיל מחנכת את בנותיה שידעו לכבד את חרדותיה ולהתחשב בהן.

ועוד זהויות אימהיות כמו: אם חמה ומחבקת; אם הנותנת עצמאות רבה מאוד; אם הנוגעת פחות מדיי; אם שמנכסת: "אני מרגישה שהם שלי, שלי, שלי." יש לזכור שהדור השני צמח בקיבוץ שהיה בו בעיקר המושג 'שלנו', וכמעט לא השתמשו במושג 'שלי'.

הקול הפרטי, או 'חוויית האימהות'

החוויה האימהית כקול אישי ופרטי זורמת יחד עם צורכי הילד, יש בה הדדיות של משחק והנאה של האם עם ילדיה.

אורנה ונעמי תופסות את האימהות כמרכז העולם: "הצורך שלי בהגשמה מלאה של האימהות היה צורך מאד חזק...אני חושבת שאסור להפסיד את זה, זה משהו ענק, ענק, זה לא מתאים לכל אחד, לי זה היה נפלא, זה לא נגמר, אמנם זה קצת אחר אבל זה לא נגמר."

ועוד מדבריה של אורנה: "פתאום אחרי הלידה של הבת הראשונה שלי (בגיל 24) פתאום, פתאום (צועקת בקול) הכול התהפך, כמו בסכין, כל מה שחשבתי נכון לפני הלידה התהפך לי, נראה לי לא נכון. מהלינה המשותפת נהפכתי ללוחמת הכי גדולה ללינה משפחתית...רציתי את הילדים אצלי, רציתי לגדל אותם....הילדים היו כל העולם...עד היום זה מרכז העולם שלי (צוחקת לעצמה). הילדים הם המרכז."

נעמי:"...אני כמעט חושבת שאי אפשר להיות אימא כמו שאני הייתי רוצה, אם יש לך דברים חשובים אחרים, לפחות אני אומרת את זה על עצמי...אני יכולה להגיד שהילדים תמיד היו הדבר הכי חשוב בשבילי, אבל אני לא יכולה להגיד שהם היו מרכז חיי."

תכונות בולטות בזהות הנשית והאימהית: חוסר ביטחון עצמי וצורך תמידי באישור חברתי "שאת בסדר."

אורנה: "למה למרות שהצלחתי פה והצלחתי פה, אני אף פעם לא בטוחה שאצליח בדבר הבא. אף פעם אתה לא שווה עד שהאחרים אמרו לך את זה?"

יעל: "אני מאד פליזרית, מאד צריכה שאנשים לא יכעסו עלי...זה מוטבע בי מאד חזק, שאם לא תצייתי לחוקים, לא יאהבו אותך, לא יאהבו אותך, פירושו מוות. אני צריכה כל הזמן לקבל מן החברה אישור, אין לי את הביטחון הפנימי שאני שווה משהו....מי שמציית לחוקים של החברה מתקבל על ידי החברה..."

יהודית  מספרת על עצמה כמי שהייתה הילדה הטובה המנסה לרצות את כולם: "הסמל המסחרי שלי היה לרצות את כולם."

 

התפתחות ושינוי באימהות: מעבר מ'מוסד האימהות' ל'חוויית האימהות'

חלק גדול מן הנחקרות מספרות על תהליכי שינוי שהן עוברות כנשים וכאימהות במהלך החיים. השינוי הבולט ביותר הוא שהן עוזבות את 'מוסד האימהות' ומתחברות ל'חוויית האימהות'. מכאלה שהקשיבו בעיקר לקול הציבורי, הן משנות את האיזון ועוברות להקשיב יותר לקול הפרטי.

השינויים עליהם הן מספרות מתייחסים למעבר מאם יותר רוחנית לאם יותר פיזית הנוגעת ומחבקת, מאם  מגויסת, לאם אוטנטית, מאם המראה כיצד לעשות לאם העושה יחד עם ילדיה, וגם מאם סבלנית יותר ומאופקת לאם יותר מתעצבנת-אוטנטית. כך נעמי: "אני פשוט הייתי אני וזהו, לא היו לי אמביציות חזקות."

הנחקרות מספרות על הזהות הנשית בשני קולות מנוגדים: האחד הקול של חוסר ביטחון עצמי וצורך תמידי באישור חברתי, והשני קול של גילוי 'הכוח הנשי'.

הקול של הכוח הנשי, הופיע אצלן בשלב מאוחר יותר של הראיון, כאילו רצו להגיד, הייתי שם בהתחלה, בחוסר הביטחון וכל מה שנבע ממנו, כעס, הסתרה, אסטרטגיה של 'הילדה הטובה', זו המנסה לרצות את כולם ועוד...אבל עכשיו גיליתי בתוכי גם קול אחר, קול של כוח נשי.

חוסר הביטחון העצמי מבקש אישור חברתי שאת 'בסדר'. המשפטים הבולטים המעידים על חוסר ביטחון: "קושי גדול להגיד את המילה לא", "פליזרית, צריכה שאנשים לא יכעסו עליה","פחד עצום מפני כעס", "לא דוחפת את עצמי לשום דבר, לא מעיזה לדרוש, כל דבר שאני רוצה אסור לי לבקש", "אני לא מאמינה בעצמי."

הקול השני יש בו גילוי של 'כוח נשי'. המשפטים הבולטים היו: "אני יודעת שיש לי תכונות טובות בתחום המקצועי", "את הוותרנות שלי (את 'הילדה הטובה') אני רואה גם בחיוב, ללכת בתלם לא לשבור", יש לי כוח אחר, מסוג אחר", "היום אני יודעת להגיד שיש לי כוח, כלהחיים חשבתי שזה חולשה, חשבתי שהרגישות והרגשנות זו חולשה", "לקח לי הרבה שנים להאמין שיש לי כוחות", "הדרךשעשיתי בכוחות עצמי מעידה עלאיזה שהוא כוח", "יש לי אינסטינקטים מאד חכמים", "יש לי מעמד טוב בקיבוץ", "פתאום כשעשיתי הרגשתי עשירה וגדולה" (כשהודיעה לבעלה שהיא עוזבת את הבית).

 

זהות מקצועית ולימודים

 הן נמצאות במתח מתמיד בין עבודה ואימהות. ההעדפה בין אימהות ועבודה משתנה במהלך החיים. היום כשהילדים גדלו, הן משקיעות יותר בעבודה.

כולן למדו לימודים על תיכוניים, חלקן לימודים אקדמיים לתואר ראשון ושני. את הלימודים הן שילבו עם אימהוּת לילדים קטנים.

בקריירה הראשונה שלהן כולן עסקו בחינוך. רובן סיימו קריירה ראשונה, והן עוסקות בפיתוח קריירה שנייה. כל התפקידים שהן מילאו, הם בתחום החינוך והחברה ולא בתחום המשק.

יעל החליטה להפסיק את לימודיה האקדמיים כאשר פגשה את בן זוגה:"...הייתי כבר בת 28..נורא רציתי כבר להקים משפחה. לא היו לי מושגים מה זה אומר אישה טובה, חשבתי שאישה טובה נותנת לבעל שלה להתפתח...בעצם בעלי אף פעם לא דרש ממני להפסיק ללמוד."

מירה היא היחידה מן הנחקרות שעובדת בתעשייה:"...אני במפעל מחלקת ייצוא. מאד מאד אוהבת את העבודה, מחמש בבוקר אני כבר שם, בארבע אני טסה לילדים....אני כל כך מכורה לעבודה."

אביגיל: "לא מרגישה שום מתח בין קריירה ואימהות. האימהות באה לי מהשרוול, לא השקעתי בזה מאמץ. אני אימא, אני קוראת לעצמי אימא, בעלי קורא לי אימא, אימא זה אני, אני אימא...בעבודה כארכיונאית אני משקיעה הרבה יותר מחשבה לעומת האימהות, לכן זה יותר חשוב...אני לא יכולה בלי עבודהמשמעותית."

כל הנחקרות מתמודדות עם הסוגיה המוכרת לנשים, של כפל תפקידים ומתח מתמיד ביניהם, גם אימהות וגם עבודה ותפקידים חברתיים בקיבוץ.

היה משהו מתון בהתייחסות שלהן לריבוי התפקידים. נראה שאצל רובן יש איזון בין השקעה באימהות והשקעה בעבודה. ייתכן שאיזון זה קשור בעובדה שהילדים גדלו, והאימהוּת שלהן בעת הריאיון פחות אינטנסיבית. חלקן מציבות גבולות ברורים בין עבודה, תפקידים ואימהוּת.

 

זהות משפחתית

המשפחה חשובה להן, המשפחתיות האימהית יותר מאשר המשפחתיות הזוגית. הן יולדות בין 3 ל 4 ילדים. גיל הנישואין הממוצע 23. האחריות על גידול הילדים היא בעיקר על האימהות ופחות על האבות.

בדור השני המשפחה מרחיבה את תפקידיה לעומת המשפחה בדור הראשון. האימהות מהדור הראשון גידלו את ילדיהן הראשונים בלינה משותפת ואת ילדיהן האחרונים בלינה משפחתית. הדירות השתנו בהתאם, מדירה של 40 -50 מ"ר בערך מורחבות הדירות לדירה שיש בה לפחות 3 חדרים,  65 - 75 מ"ר בערך, ולרוב שירותים כפולים.

המעבר ללינה משפחתית, הביא ליותר ארוחות בחדר ההורים, וחלק מהתפקידים שהיו באחריות בית הילדים, כמו אכילה, לבוש, בריאות, חינוך לניקיון עוברים לאחריות המשפחה.

בשונה מהדור הראשון, הן מספרות יותר על האבות, ועל חלקם בחינוך הילדים, אולם האחריות לגידול הילדים היא בעיקר של האימהות. האימהות הן גם היוזמות לפעילויות משפחתיות. כ- שליש מהאבות מתוארים כמרוחקים, מסוגרים וקשים בשיחה, גם כמי שאינם מביאים מתנות לימי ההולדת של נשותיהם. חלק מהם מתוארים על ידן כשותפים נאמנים ומסורים לגידול הילדים.

כל המשפחות, למעט אחת, שהו בקיבוץ משך כל השנים, למן השחרור מהצבא ועד היום. דהיינו לא יצאו לשנת חופש, לא לשנת שירות ולא לשליחויות בחו"ל. נתונים אלה מלמדים על יציבות ועל קביעות של הדור השני. גם לעומת הדור הראשון שבו ארבע משפחות יצאו לשליחויות בחו"ל, וגם לעומת הדור השלישי, שבו כל הנחקרות היו בשלב מסוים של חייהן בשנת חופש אחת או יותר מחוץ לקיבוץ.

לרובן יש משפחה מורחבת בקיבוץ, הן מציינות אותה פחות מאשר בנות הדור השלישי, כנראה משום שבאותה תקופה, למשפחה המורחבת, כמו גם למשפחה הגרעינית, היו תפקידים מצומצמים יותר לעומת תפקידי המשפחה אצל בנות הדור השלישי.

אם מהדור השלישי – האם האינדיווידואלית – המדברת

אם זו מייצגת את ה"טיפוס האידיאלי" של הדור השלישי. היא אם אינדיווידואלית המבטאת בדיבור ישיר ובגלוי את הצרכים הפרטיים שלה כאישה וכאם.

אידיאולוגיה וקיבוץ

הקשר שלהן לקיבוץ הוא קשר של נוחיות, בית ואהבה למקום, ללא זיקה אידיאולוגית.

רובן חיו שנה אחת לפחות מחוץ לקיבוץ במסגרת של שנת חופש, כדרך להתנסות בצורת חיים אחרת.

נטע: "לא כל כך נשארה אידיאולוגיה, אלא אנחנו מרגישים שזה הבית שלנו....העניין של השורשים, של החיים הנוחים... של הטבע, שקט, אוויר צלול, דשא, חופש לילדים...חינוך לילדים,שנינו מרגישים פה טוב."

רות חזרה לקיבוץ לאחר שנתיים של חיים בעיר, שם גם ילדה את בנה הבכור. נראה שהיא חזרה לקיבוץ מתוך בחירה ולא מתוך אין ברירה: "כבר לא מתלבטים. אנחנו גמרנו עם הלבטים...ויחד עם זאת כמו לגבי צעירים הכול פתוח...כמובן שתמיד דברים יכולים להשתנות אם הדברים פה לא ייראו לנו...אבל כרגע מאד טוב לנו."

פן מרכזי נוסף אצל בנות הדור השלישי הוא ה'חברים'. נראה שחבורת 'החברים' אצל בני ובנות הדור השלישי זו פרקטיקה המחליפה את מקומה של האידיאולוגיה של הדור הראשון.

חינוך משותף

החינוך המשותף עם לינה משפחתית מהווה נימוק מרכזי בהכרעה שלהן להישארות בקיבוץ. ללי מספרת: "בכלל בקיבוץ, אחרי שאני מסתובבת בכל כך הרבה גנים בעיר, אין בפי מיליםלהעריך אתמה שהם מקבלים, את החינוך בטבע, את החינוך לניקיון, חינוך לסובלנות.....זה שיש בכל גן 4 מטפלות, דבר שאי אפשר למצוא בחוץ"; כך גם נטע: "מהחינוך של הילדים אני מאד מרוצה...כאילו יותר מוגנים כזה" – ופנינה:"...הביטחון שאני יודעת מי מטפל בילד שלי, ושבכל דקה יכולים לקרוא לי ושאני במרחק דקה..."

מהלינה המשותפת כילדות, לרובן יש זיכרונות טובים. מעניין שלמרות הזיכרונות הטובים כילדות, פרקטיקה זאת איננה מקובלת עליהן כאימהות.

המשפחה מהווה מוקד עיקרי לחינוך הילדים, שלא כמו בדור הראשון והשני, אשר אצלם עיקר החינוך של הילדים התקיים בבית הילדים.

בית התינוקות עבורן הוא מקום שנעים להיות בו, מטפלת התינוקות כבר אינה דומיננטית כמו שבעבר. ההסדרים הארגוניים נקבעים בעיקר לפי רצון האימהות. חופשת הלידה מתארכת עד חצי שנה, ולפעמים יותר. אין מסגרת מוגדרת של חזרה לעבודה אחרי חופשת הלידה.   

ליאור: "אני זוכרת שכשסיימתי את חופשת הלידה, האחראית פה על החינוך אמרה לי לא נורא את יכולה להמשיך את החופשה, אם את מרגישה שאת זקוקה לזה...המסגרות מאד תומכות.....אני חושבת שבמקום אחר לא הייתי יכולה ליהנות עד כדי כך מהאימהות."

ללי: "את הדסה (מטפלת התינוקות) אני זוכרת כל כך לטובה, אני מודה לה, אני מסירה בפניה את הכובע. בתקופה שלא ידעתי איך רוחצים, איך מלבישים היא הצילה אותי."

לעומת ללי, עופרה מספרת על זיכרונות קשים ועימותים רבים עם מטפלת התינוקות.

 

זהות אימהית וזהות נשית

בזהות האימהית שלהן, יש רגש רב. הן בולטות בזהות הקשורה ל'חוויית אימהות' הרבה יותר מהזהות הקשורה ל'מוסד האימהות'. הן סומכות מאד על אינטואיציה. האימהות עבורן היא בעיקר תחושה של הצלחה, של כוח, של שמחה של התלהבות, והן מציינות מעט מושגים של מחויבות או של 'צריך'.

הן מיניקות תקופה קצרה, עד שלושה חדשים. הן אינן מקבלות עידוד להנקה מגורם כלשהו. ביטויים בולטים: "זה הדבר הכי נפלא ומקסים שקרה לי אי פעם", "זה הדבר היחידי בעולם שאין דרך חזרה ממנו. לא כשאת יולדת, ולא כשאת לא יולדת", אי אפשר להיות אימא בלי שלילד שלך יהיו טענות כלפיך", "הילדים זה משהו שעושה לי נורא טוב ולפעמים הם קושי", "אני מרגישה שאני נורא שמחה אתם", "אני רוצה להיות אם שונה ממה שקיבלתי."

בממוצע יש לכל משפחה בין 2 ל 3 ילדים, עדיין כולן בתקופת הפריון ומתכוונות להמשיך ללדת.

הגיל הממוצע ללידת הילד הראשון עומד על 25.9, גיל גבוה מן הגיל הממוצע ללידת הילד הראשון בדור השני שהיה בערך בגיל 24.

שפרה מספרת: "זאת היצירה של החיים שלי", אורה:"....הילדים ממש מצילים אותי מבחינת מצב הרוח."

ועוד שפרה: "היא פשוט מאירה לי, היא ממלאת אותי. אני צריכה אותה לא פחות ממה שהיא צריכה אותי."

עדן: "אני מרגישה שכל הזמן אני לומדת מהם.....למדתי המון על עצמי....למדתי שאינטואיציה של אימא היא הכי חשובה...למדתי די מהר שאני צריכה ללכת עם מה שאנימרגישה..."

האימהות מסייעת למספרות להציב מראה לעצמן, המראה מסייעת ומאפשרת להן גדילה, השתנות וצמיחה. ההשתנות שבאה לביטוי היא מעבר מילדה קטנה לאם בוגרת, מעבר ממצב שבו ה'ילדה' נמצאת במרכז למצב שבו 'התינוקת' נמצאת במרכז, כך אצל שפרה. השתנות ביכולת לקבל אנשים. אצל עופרה קיימת חרדה גדולה לילדים שלה, אם אי פעם יישארו בלעדיה. היא מכינה פתרון קונקרטי, אם זה יקרה, מי תמלא את מקומה. אורית מתארת את שלבי ההשתנות שלה כאם משלב של תמימות לשלב של התבגרות ועד שלב של הזדקנות בעקבות הטיפול שלה בבנה החריג. עדן מדגישה את הביטחון הרב שרכשה מתוך הניסיון האימהי, ואת היכולות הרפלקטיביות שרכשה.

פנינה היא המבוגרת מבין הנחקרות מבני הדור השלישי. כשראיינתי אותה הייתה בגיל 40, ובריאיון היא הדגישה מאד את האימהות כעניין טוטאלי. את ביתה הראשונה ילדה בגיל 36, וזאת מתוך בחירה. נראה שיש קשר מסוים בין החשש שפנינה משדרת מן הטוטאליות שבהורות, לבין הדחייה האישית שלה את שלב האימהות.

זהות מקצועית

האימהות מגדירה את גבולות הקריירה. הן משלבות אימהות וקריירה, כשהאימהות היא החשובה ביותר; היא באה לפני הקרירה.

רובן למדו לימודים על תיכוניים. תחומי הלימוד שלהן: גננת, אחות, מבשלת, מטפלת בשיטת אלכסנדר, קוסמטיקאית ועוד...תחומי הלימוד שלהן מתאפיינים בכך שהם בעלי גוון נשי מסורתי.

זהות משפחתית

המשפחה והזוגיות עומדות אצלן לפני דברים אחרים, גם המשפחתיות הזוגית וגם המשפחתיות     האימהית. הן ילדו 2.3 ילדים בממוצע, ומצהירות שהן מתכוונות להמשיך ללדת. הן נישאו בגיל 24.4 בממוצע, גיל גבוה יחסית לבנות הדור השני שבו ממוצע גיל הנישואין הוא 23 (על גיל הנישואין של בני הדור הראשון, אין בידי נתונים). עיקר האחריות על הבית ועל הילדים היא על האימהות. האבות שותפים בחינוך הילדים, יותר מאשר בדורות הקודמים.

לכולן יש משפחה מורחבת בקיבוץ. רובן מדגישות את החשיבות שלה בכינון הזהות האימהית והמשפחתית שלהן.

לסיכום: בקווי המתאר הדוריים המבחינים בין אימהות מאותו הדור עולה השאלה, בעקבות צ'ודורו (Chodorow) 1978, האם האימהוּת בקיבוץ, לאורך הדורות היא שעתוק (Reproduction) או יצירה (Production)?

אם האימהות היא שעתוק, הדבר מרמז על יסודות גנטיים, ועל גורל ביולוגי. אולם אם האימהות היא יצירה, משמע שהרבה ממנה נתון בידיה של האישה ובידי החברה. השונות האימהית שבין הדורות ובתוך הדורות, מרמזת לכך שיש בחוויית האימהות בקיבוץ הרבה מן היצירה, ופחות מן השעתוק. יצירה שמעוגנת ונבנית יחד עם התפיסות האידיאולוגיות, החברתיות והאישיות.

שאלה שלישית: האם ישנם מאפיינים בחוויית האימהות מעבר לדורות?

אכן נראה, שישנם מאפיינים בחוויה האימהית מעבר לשלושת הדורות:

אידיאולוגיה וקיבוץ

בכל שלושת הדורות קיימת זיקה לקיבוץ ולערכיו, לחגים, לבתי ילדים, למטפלות, למקום הפיזי של הקיבוץ. אפילו בנות הדור השלישי, שלכאורה נראה שהן מנותקות מכל אידיאולוגיה, קשורות לקיבוץ, מעונינות ברמת שותפות מסוימת בקיבוץ ורוצות לשמור על הקיבוציות.

זהות אימהית וזהות נשית

האימהוּת היא מרכיב מרכזי בכינון הזהות האישית שלהן. בדור הראשון הייתה המרה מאימהות אישית לאימהות קולקטיבית, והאימהות הקולקטיבית זכתה למקום מרכזי בחיי הקיבוץ.

האחריות לילדים ולבית היא בעיקר של האימהות, בכל שלושת הדורות.

כל החוקרים העוסקים באימהות בין אם בתוך קיבוץ ובין אם מחוצה לו: Fierstone 1970Oakly 1974, Ruddick 1980, ריץ' 1989 ואחרות, Tiger 1975 &  Sheferאדר ואורחן 1991,  פלגי 1996, אדר 1996 ואחרות מציינים שהאחריות לילדים ולבית היא בעיקר של האימהות. נתון קבוע זה במסגרות שונות של חיים חברתיים, ובתקופות היסטוריות שונות יש בו אולי כדי לרמז לעניין גנטי. לא נוכל לדעת מה התרומה של נורמות חברתיות בתפיסות אלה ומה התרומה של החלקים הגנטיים, בוודאי כל עוד מסרים מגדריים מבנים את תפקידי המינים.

זהות מקצועית

הן משלבות אימהות, עבודה ותפקידים. הן משלבות אימהות ולימודים על תיכוניים. הנחקרות לומדות, עובדות וממלאות תפקידים בעיקר בתחומים המקובלים כנשיים ומסורתיים, בתחומים של מדעי הרוח והסיעוד כך גם בתחום העבודה.

ישנם מחקרים המצביעים על עלייה במספר הפונות ללימודי הנדסה בקרב בנות הדור הצעיר (אדר 1996), אולם הן במחקרה של אדר והן במחקרנו זה חלוקת העבודה לפי מין נשארה קשיחה.

אדר מציינת שקיים קיטוב גדל והולך בתחום הציבורי-הפוליטי: ועדות חינוך ובריאות מנוהלות על ידי נשים, בעוד שתחומי הכלכלה והכספים מנוהלים על ידי גברים וסגורים בפני נשים. הנחקרות הפעילות, הן כולן פעילות בוועדות המוגדרות "נשיות".

זהות משפחתית

כל הנחקרות מדגישות את חשיבות המשפחתיות לגביהן. בולטת היציבות במשפחה. מבין הנחקרות ישנם שני מקרים של גירושין, ונישואין שניים.

ייחוס חשיבות לחיי המשפחה עולה במחקרים של טלמון- גרבר, אורחן ואדר 1990, אדר 1996.

בדור הראשון, שבו צומצמו תפקידי המשפחה הגרעינית, הורחבו והודגשו תפקידי המשפחה המורחבת, כאשר האימהות מהדור הראשון היו לסבתות.

לסיכום מסקנות המחקר

הממצאים שהתקבלו מן המרואיינות אינם בסיס להכללות, אך יש להניח שהם מייצגים חתך נאמן לקבוצת נשים זו. אנסה לבדוק מה ניתן ללמוד מדבריהן על התיאוריות שהובאו בחלק העיוני של המחקר.

1. האימהוּת עומדת אצל כולן במרכז הכינון של הזהות הנשית.

2. התפיסה בדבר חיזוק המשפחה כתגובה לקיפוח הנשים: על פי בן רפאל וויטמן 1986, הנשים נסוגו לתחום המשפחה כתגובה על הקיפוח שלהן בתחומי העבודה והפעילות הכלכלית והפוליטית בקיבוץ. על כן נקטו באסטרטגיה של "חזרה למשפחה" כמוקד של כוח פוטנציאלי. מתקבל הרושם כאילו החזרה למשפחתיות נעשתה בלית ברירה, כאלטרנטיבה לפעילות חברתית. כפי שמציגה זמיר תשנ"ח, נראה גם לי שהנשים חזרו (ולא נסוגו כפי שמנסחים החוקרים: רוזנר ופלגי 1976) למשפחה, משום שהתנגדו לחינוך המשותף הכוללני אשר הרחיק אותן מהטיפול בילדיהן. הן "נאבקו לקיים את המשפחה כצורך בסיסי, טבעי וראשוני" (זמיר תשנ"ח: 272). פלוטניק 1992, שהדגישה את ה"חסך הילדי" ממנו סבלו אימהות בלינה משותפת, מחזקת את הטוענים לחזרה למשפחתיות מתוך צורך עמוק להשלים חסכים אלה.

אין לקבל להערכתי את גישתם של בן רפאל וויטמן 1986, שהציגו את הפנייה של חברות הקיבוץ למשפחתיות כאסטרטגיה לחיזוק מעמדן הציבורי בקיבוץ. אילו זה היה נכון, הרי שעם התחזקות המשפחה, היו גם גילויים של חיזוק עמדות הסטאטוס והכוח שלהן בחברה, ולא כך הוא, גם על דעת החברות עצמן. כאשר נשאלו חברות הקיבוץ, מה הם שלושת המקורות העיקריים של מרכזיות האישה בחברה הקיבוצית, 76% ציינו את העבודה כגורם ראשון, ו- 0.5% ציינו את מספר הילדים במשפחה (אדר 1996).

אם הנשים בדור הראשון ראו את ייעודן בהזדהות עם הגברים בעבודה, ולצורך זה ויתרו על הטיפול בילדים הפרטיים, הרי שבדור השני והשלישי הצליחו נשים בקיבוץ להחזיר לעצמן ולבני זוגן את הטיפול בילדים. בלנק 1995 וְדר 1995, מציינים שישנן הוכחות לכך שהנשים היום מסופקות ממרכזיות המשפחה, והן מתחילות להראות סמנים של רצון להשתלב ביזמות עסקית- כלכלית חדשה. עם זאת בלנק (שם) מכירה בכך שאין סימנים ברורים לכך שהנשים משתלבות בתחום הציבורי והפוליטי.

להערכתי ניתן להניח שהתחזקות המשפחה, ושותפות באחריות במשפחה של שני בני הזוג, תיתן לנשים שדה המראה בטוח יותר לייזום פעולות ציבוריות-פוליטיות וכלכליות.

בנות הדור השלישי מחפשות במשפחה לא רק קווים משפחתיים אימהיים, כמו בנות הדור השני, אלא גם קווים זוגיים. קרוב לוודאי, שהשקט הנפשי שחזר אליהן, השותפות הרבה יותר של בני הזוג והתחזקות הביטחון הפנימי עם התקרבותן לילדיהן, יאפשרו להן לחזק  מאוויים נוספים. 

מאוחר יותר טוענים בן רפאל ואברהמי 1996, כי חזרתן של נשים למשפחה היא תגובה לתפיסת הגברים את מושג השוויון בראשית התהוותו של הקיבוץ. הנשים שהתקשו להזדהות עם אידיאל השוויון הגברי, מחפשות דרך חיזוק המשפחתיות, אידיאל יותר נשי. להערכתי יש בהסבר זה תוספת חשובה, הנמצאת בהתנהגות הפנימית הלא מודעת. יש מקום להניח שנשים שחלמו את החלום הקיבוצי, ורצו לקחת חלק מרכזי במימוש החלום, אך נתקלו בהתנגדות גברית לשיתופן המלא (צור,זבולון ופורת 1981), חיפשו לעצמן דרך מתאימה יותר, "עוקפת" את התפיסות  הגבריות, למימוש החלום.

תרומתה של גיליגן 1982, מאפשרת הסתכלות רגישה יותר על הצרכים השונים של גברים ונשים, ומתאימה יותר לערכים הבסיסיים של הקיבוץ. גיליגן מדברת על שני מודלים מוסריים שונים לשני המינים. הגבר מתקשר יותר למודל הירארכי, תחרותי המבוסס על הישגים אישיים, והאישה מתקשרת יותר למודל של קשר, קרבה ואמפתיה. ייתכן שבמאבק לחיזוק המשפחה חיפשו חברי הקיבוץ, נשים וגברים, את הקול הנשי האחר שגיליגן מדברת עליו, ובדור הראשון לא ידעו לזהות את חשיבותו ואת נחיצותו.

3. לבחינת תיאוריות פמיניסטיות, נראה שהממצאים שהתקבלו במחקר קרובים יותר לגישות פמיניסטיות ליברליות, מבית מדרשן של: דינרשטיין (Dinnerstien) 1976, צ'ודורו (Chodorow)1978, אובריאן (O' Brien) 1981, לנגר (Langer) 1986, רודיק (Ruddick) 1989, פוגל-ביז'אוי 1991, ואחרות מאשר לפמיניסטיות רדיקליות, כמו דה-בובואר (Beauvoir) 1949, ריץ 1989. חברות הקיבוץ, בדומה לגישה הפמיניסטית הליברלית, מבקשות להיות אימהות. האימהות חשובה להן ומרכזית בחייהן (לגבי הדור הראשון, האימהות הפרטית הומרה לאימהות קולקטיבית), והן ניגשות לנושא האימהות מבחינת יחסי הכוח שבין גברים ונשים, אך לא מתוך התכחשות לאימהות ובשום אופן לא מנקודת מוצא של ביטול האימהות. אפשר גם לומר שאין כמעט לחברות הקיבוץ, מודעות פמיניסטית, בוודאי לא ברמה של הצהרה והזדהות עם מחשבה פמיניסטית. רק בודדות מהן (אחת מהדור השני, ואחת מהדור השלישי) סיפרו מעט על תחושות שיש להן כנשים בתוך חברה שנותנת העדפה לגברים. ואפשר היה לזהות בדבריהן גרעינים של מודעות פמיניסטית.

4. חלק גדול מן הממצאים במחקר זה נותחו בהסתמך על התיאוריה של ריץ' 1989 בדבר ההבחנה בין 'מוסד האימהות' ל'חוויית האימהות'. הבחנה זו אפשרה לי לנתח את ההשתנות בחוויית האימהות לאורך הדורות: הממצא הבולט בדור הראשון היה אימהות שמבטאת את 'מוסד האימהות', במובן של מחויבות ושל עקרונות חברתיים שעל פיהן אימהות צריכות לנהוג; מעבר ממוסד האימהות אל חוויית האימהות בדור השני, ומיצוי של חוויה אימהית בדור השלישי. ריץ' טוענת כי העקרונות הללו הם עקרונות גבריים שנועדו לשמור על הסטאטוס-קוו של נחיתות הנשים. לא נראה שהנשים בקיבוץ היו משוחררות ממטענים בלתי מודעים אלה.

5. חיזוק תכונות "נשיות" אצל בנים וחיזוק תכונות "גבריות" אצל בנות, התיאוריה של צ'ודורו1978, ושל דינרשטיין 1976.

תפנית מעניינת חלה בדור השלישי מבחינת שיתופם של האבות, יותר אבות שותפים להורות ולמשפחתיות, ויותר אבות שותפים מלאים יותר בהורות. ישנם מחקרים (אמנם בודדים) הנוטים ליחס את השותפות האבהית לשינוי בהסדרי הלינה – ממשותפת למשפחתית (פלגי יאיר 1982, פלוטניק 1992).

נתון זה מתקשר באופן מוצלח לתיאוריה של צ'ודורו (Chodorow) 1978, ודינרשטיין (Dinnerstien) 1976 הטוענות לחיזוק תכונות נשיות של קשר וקרבה אצל בנים ולחיזוק תכונות גבריות של עצמאות והצבת גבולות אצל בנות. גישה זו יכולה להתממש כאשר אבות ייקחו חלק פעיל בהורות מיד לאחר לידת הילד. השתתפות זו של אבות תאפשר לאימהות לפתוח את עצמן לפעילות מחוץ למשפחה, והזדהות וקרבה של הבנים והבנות עם אימא ועם אבא שותפים תציב להם מודל אפשרי לדורות הבאים. מעניין יהיה לעקוב אחרי הדור הרביעי ולראות את כיווני ההתפתחות בתחום הזה.

6. יחסי אם-בת, הממצאים שעלו במחקר תואמים את התיאוריה שהתגבשה בנוגע ליחסי אימהות-בנות. תיאוריה המצביעה על קונפליקט פנימי עמוק בין בנות לאימהות בתהליכים של אינדיווידואציה, בהשגת אוטונומיה ועצמאות לעומת קשר ותלות (פריידי 1980, ריץ' 1989, פרידמן 1996, שפלן-קצב 1997 Deutch 1945,,1978Mahler 1975, Flax 1981, HartmanHalbertal 1996).

כמו כן מצביעות החוקרות על הקשר המתהדק בין אימהות ובנות בעת ההריונות והלידות של הבנות. גם לעת זקנתה של האם ישנם תהליכי התקרבות בין בנות לאימהות.

ההתקרבות שבין אימהות לבנות בעקבות לידת הבנות מעלה גם כעסים וקונפליקטים בלתי פתורים מהעבר, נתון שעולה גם אצל לשם 1991, ואצל חופרי 1995, בהקשר לקיבוץ, ואצל פרידמן 1996, ואחרות בהקשרים חוץ קיבוציים.

כמעט כל הנחקרות מהדור השני והשלישי מספרות על התקרבות מסוימת לאם בעקבות הלידות. יחד עם זאת קיים הבדל בין הדורות. האימהות מהדור השני מבטאות ריאקציה רבה יותר לאימהות שלהן, ובעוצמה גדולה יותר, לעומת האימהות מן הדור השלישי כלפי אימותיהן.

אף על פי שהריאקציה קשורה בתהליכים פסיכולוגיים של אינדיווידואציה, וצורך בפירוד של נעורים, הרי שההתמתנות בריאקציה שבין הבנות מהדור השלישי והאימהות מהדור השני מרמזת על כך, שהאימהות איננה מותנית רק בצרכים פסיכולוגיים, אלא היא נבנית גם כתוצאה משינויים אידיאולוגיים וארגוניים, שמאפיינים את השוני שבין הדורות.

נראה שאת ההבדל הזה במידת הריאקציה ניתן להסביר בהבדלים האידיאולוגיים והארגוניים שבין הדורות. בטלהיים (Bettelheim) 1957,Zamir 1986  וזמיר 1980, העלו את ההשערה שהאימהות מהדור השני, חזרו לאימהות, כעין מרד הבת על החסר באימהות שהיה בדור הראשון. אולי אפשר לומר בזהירות רבה, שההבדל ביחסי אימהות-בנות, בין הדורות, מחזק יותר את התפיסה הרואה באימהות מפגש בין האישי לחברתי לעומת התפיסה הרואה באימהוּת אינסטינקט ביולוגי, שהרי אם האימהות הייתה אינסטינקט ביולוגי, היה דמיון רב יותר בין הדורות.

יחד עם זאת, נחוצים מחקרים נוספים המתמקדים ביחסי אימהות-בנות בקיבוץ. להערכתי, דווקא בקיבוץ, שבו מערכת החינוך מאפשרת יותר דמויות להזדהות נוסף לדמויות ההוריות (מחנכים, מטפלות, חברות קיבוץ שפוגשים בעבודה ובחברה) יש סיכוי לתהליכי אינדיווידואציה אחרים, שונים מעט מן התהליכים המתקיימים מחוץ לקיבוץ.

כמו כן, בין אימהות ובנותיהן (שאף הן אימהות), החברות באותו קיבוץ, נוצרת מערכת מיוחדת קרובה מבחינה פיזית היכולה להיות גם מרחיקת לכת (הן לחיוב והן לשלילה). אפשר לנצל את ייחודו של הקיבוץ להיכרות מעמיקה יותר עם נושא סבוך זה.

ביבליוגרפיה

אדר, ג., 1996, נשים בקיבוץ: שינוי והמשכיות, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי.

אדר, ג, ואורחן, א., 1991, ילודה וכוונות פריון בתנועה הקיבוצית. מחקר הילודה והמשפחה 1987. אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקבוץ והרעיון השיתופי.

אלאור, ת., תש"ן, משכילות ובורות: אוריינות נשים בחסידות גור-חוליה בשרשרת פרדוכסים. עבודת דוקטוראט רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן.

בלנק, ד., 1995, נשים בתהליכי השינוי של שנות התשעים בחברה הקיבוצית, עין בוחנת, סדרת דיווחי מחקר, חוברת ב', יד טבנקין.

בן רפאל, א., וויטמן, ס., 1986, "נשים וצמיחתה מחדש של המשפחה בקיבוץ". מגמות כ”ט (3 ) פברואר: 306 – 320.

בן רפאל, א, אברהמי, א., (עורכים), 1996, חושבים קבוץ, הקבוץ במפנה המאה חלק א’, יד טבנקין. 

גולן, ש., 1961, החינוך המשותף, ספריית פועלים, תל אביב.

גיליגן, ק., 1982, בקול שונה, ספריית פועלים, תל אביב.

דר, י, 1995, "הזהות המשתנה של החינוך הקיבוצי", שרשים ט’, אפעל, יד טבנקין.

------, תשנ"ח, "מבוא", בתוך: חינוך בקיבוץ משתנה, מבטים סוציולוגיים ופסיכולוגיים, בעריכת

 דר, יחזקאל, יד טבנקין והוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים.

הרצוג, ח., 1994, נשים ריאליות, מכון ירושלים לחקר ישראל.

זמיר, א., 1980, מעמד האשה בקיבוץ,ראיונות עם חברות ותיקות וצעירות, עבודה סמינריונית בהדרכת דר’ עמיה ליבליך.

זמיר,א., תשנ"ח, מצוינות של חברות קיבוץ בתפקידים  כלכליים מרכזיים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית. העבודה נעשתה בהדרכת פרופ' עמיה ליבליך.

זמיר,א.,1999, מבעד לתקרת הזכוכית, נשים בתפקידי ניהול בכיר בקיבוץ, יד טבנקין.

חופרי, מ., 1995, האם אתם מביטים אחורה בזעם? אוניברסיטת חיפה אורנים, המכון לחקר החינוך הקיבוצי.

טלמון-גרבר, י., 1970, "חלוקת התפקידים בין גברים ונשים בקיבוץ", בתוך: יחיד וחברה בקיבוץ.מחקרים סוציולוגיים, מאגנס ירושלים:  58 - 70.

---------------"המשפחה וסדרי לינה בקיבוץ", בתוך: (שם): 2 - 25.

--------------- "המשפחה בקיבוץ", בתוך: (שם): 12 – 35.

יזרעאלי, ד.,  1982, "נשים בעולם העבודה", בתוך: נשים במלכוד, הקיבוץ המאוחד.

לוין, ג., 1997, ילדות בקיבוץ, הוצאה לאור של קיבוץ להבות הבשן.

לויתן, א., 1976, "מקום העבודה בחייה של החברה בקיבוץ", הקיבוץ 3-4: 92 - 109.

למפרט, ע., 1994, האבולוציה של האהבה, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון הוצאה לאור.

לפיד,א., 1998, כותר: "הקיבוץ", בתוך: אישים ומעשים בישראל: ספר היובל, בעריכת אהרוני שרה. הוצאת מקסם בע"מ.

לשם, נ., 1991, שירת הדשא, שיחות עם נשים בנות הדור הראשון בקיבוץ, יד טבנקין.

מלאך-פיינס, א., 1989, הלהטוטנית,עם עובד.

פוגל-ביז’אוי, ס., 1991 ,"אימהות ומהפכה". שרשים ו’, יד טבנקין, המכון לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ”א.

פוזננסקי, מ., ושחורי, מ., (עורכים) 1949, חברות בקיבוץ, עין חרוד, הקיבוץ המאוחד.

פלגי, י., 1982, "השפעת סדרי הלינה בקיבוצים על 'האקלים המשפחתי'", החינוך המשותף, 112, המחלקה לחינוך, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.

פלגי, מ., ואדר, ג., 1997, "עבודת נשים בקיבוץ המשתנה", בתוך: מאור, ע.,(ע), נשים הכוח העולה קידום הנשים בעבודה – ניפוץ "תקרת הזכוכית", ספרית פועלים.

פלגי, מ., 1996, נשים בכלכלה הקיבוצית המשתנה, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי.

פלוטניק, ר., 1992, עמדות הורים כלפי תפקידם וכלפי תפקיד המטפלת בקיבוץ: לינה משותפת לעומת לינה משפחתית. עבודת דוקטוראט באוניברסיטה העברית בירושלים.

פריידיי, נ., 1980, אמי ואני, זמורה, ביתן, מודן.

פרידמן, א., 1996, באה מאהבה, אינטימיות וכוח בזהות הנשית, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

צור, מ., זבולון, ת., פורת, ח.,1981, כאן על פני אדמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רוזנר, מ., ופלגי, מ., 1976, "השוויון בין המינים בקיבוץ- נסיגה או שינוי משמעותי"? הקיבוץ 3-4, במה בין תחומית לחקר החברה הקיבוצית. הוצאת רשות להשכלה וחקר של ברית התנועה הקיבוצית.

רוזנר, מ., בן-דויד, י., אבנת, א., כהן, נ., לויתן, א., 1978, הדור השני, הקיבוץ בין המשך לתמורה. ספרית פועלים             תל אביב.

רוזנר, מ., וגץ, ש., 1996, הקיבוץ בעידן של שינויים, הקיבוץ המאוחד, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

ריץ’, א.,1989, ילוד אישה,  עם עובד תל אביב.

שפלן-קצב, ה., ומצקל, י., 1997, "המציגים בתערוכה", הו- מאמא,יצוג האם באמנות ישראלית עכשווית, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת- גן.

Beauvoir, S. de., 1953, The Second Sex, New York: Knopf.(Original work published 1949)                                          Bettelheim, B., 1957, The Children of the Dream, Macmillan Company, New York. London. Berelson,.                   

Bowlby, J. A., 1951, Maternal Care and Mental Health.  Geneva: World Health Ass.

Chodorow, N., “Family Structure and Feminine Personality”. In:Rosaldo, M.E., and Lampher, L., (eds).

            Woman, Culter and Society, California: Stanford University Press, 1974, 43-66

------------- 1978, The Reproduction of Mothering, Psychoanalysis and the Sociology of Gender. University of

            California Press. Berkley* Los Angeles* London.

Cixous, H. 1937, “Coming to writing” and other essayas/ Helen Cixous with an introdactory essay by Susan Rubin Suleiman: edited by Deborah Jensen, Ttranslated by Sarah Cornell (et al)  Cambridge, Mass:Harvard University Press, 1991.

Denzin, N. K., & Lincoln, Y.S., (Eds), 1994, Handbook of Qualitive Research, SAGE. 

Deutch, H., 1945, Motherhood: The Psychology of women,  vol. 2. New York: Grune & Stratton.

Dinnerstein, D., 1976, Mermaid and the Minotaur, New York:Harper and Row.

Firestone, S., 1970, The Dialectic of Sex, New York: Bantam Books.

Flax, J., “The conflict between nurturance and autonomy in mather- daughter relationships and within

            feminism”, in Howell, E., and  Bayes, M., (Eds), 1981, Womem and mental Health. New York:Basic Book.

Glaser, B. G., and Strauss, A. L., 1967, The Discovery of GraundedTheory: Strategies for Qualitative Research, N.Y, Aldin.

Gilligan, C., 1982, In a Different Voice: Psychological Theory and Women’s Development. Cambridge: Harvard University Press.

Glenn, E. N., Chang, G., Forcey,L.R.., (Eds), 1994, Mothering, Ideology, Experince and Agency,            Routledge, New York * London

Hartman-Halbertal, T., 1996, Mothering in Culture: Ambiguities in Continuity,

A Thesis Presented to the Faculty of the Graduate School of Education of Harvard University in Partial Fulfillment of the Requirements for the Degree of Doctor of Education.

Hirch, M., 1981, “Mothers And Daughters”, In: O’BARR, J.F., 1990, Ties That Bind. Essays on Mothering and Patriarchy.

Irigaray, L., 1986, Speculum of the Other Woman, Ithaca: Cornell University Press.

Kristeva, J., 1980, Desire in Language: A Semiotic Approach to Literature and Art, Oxford:  Blackwell.

---------------, 1982, “Women’s Time”, in: Keohane et al. (eds), Feminst Theory: A Critique of Ideology, Brighton:    Harvester.

Kristeva, J, 1989, Lianguage- the unknown: an initation into Linguistics, N.Y: Columbia University Press.

------------, J, 1997, The portable Kristeva, New York: Columbia University Press.

Langer, M., 1992, Motherhood and Sexuality, Tranlation, Introduction, and Afterword by Nancy Caro Hollander, The Guilford Press.

Lorber, J.,1994, Paradox of Gender, Yale University Press.

Mahler, M, S., Pine, F., and Bergman, A., 1975, The Psychological birth of the human infant, New York:

            Basic Books.

Mednick, M., 1983, “Social change and sex-role inertia: the case of the Israel Kibbutz”, in Palgi, Blasi, Rosner, Safir (eds), Sexual Equality- The Kibbutz Tests the Theories, Norwood Editions, Dasby Pennsy: 69 - 90.

O’ Brien, M., 1981, The Politics of Reproduction , Boston: Routledge & Kegan Paul.

Oakly, A., 1974, Woman’s work: The Housewife, Past and Present, New York Pantheon Books.

Pierce, M., 1976, Woman on the Edge of Time, New York: Fawcett Crest Books.

Rosaldo, Michelle, Z., 1974, “women, Culture and Society:A Theoretical Overview”, in Rosaldo Michelle and Lamphere Louise (eds), Women, Culture and Society, pp 17-42, Stanford: Stanford University Press..

Rossi, A., 1977, “A Biosocial Perspektive on Parenting”. Daedalus. 106, no 2.

--------------., 1985, “Gender and Parenthood”. American Sociology Review. 49 (1): 1 - 19.

Ruddick, S., 1980, “Maternal Thinking”, in: Trebilcot, J., 1983, Mothering, Essays in Feminist Theory,

----------------, 1994, “Thinking Mothers/Conceiving Birth”, In: Donna Bassin, Margaret Honey Meryle Mahrer (eds),

                        Representations of Motherhood. New Haven: Yale University Press. pp. 29-45.

Strauss, A., & Corbin, J., 1990, Basics of Qualitative Research. Sage Publication, London.

Tiger, L. & Shefer, J., 1975,  Women in the Kibbutz..New York: Harcourt Brace Jovanovich.  

Weber, M. 1949. The Methodology of the Social Sciences. Trans. And ed. By Shills E. and Finch H. New York: The Free Press.

Zamir, A., 1986, Mothers And daughters: Interviews With Kibbutz Women, Volume xii, Kibbutz Studies          Book Series. Norwood Editions.


[1]מאמר זה כולל חלק מן ממצאי עבודת הדוקטורט שלי שנערכה בהדרכתה של פרופ' רבקה בר-יוסף באוניברסיטה העברית בירושלים.

[2]המשמעויות האישיות משקפות מגוון עשיר של קולות אימהיים. לפיכך, במאמר זה לא אוכל להציג את המשמעויות כולן. משמעויות אלה מפורטות בעבודת הדוקטורט שלי.