מבט אל מרחב החיים המיגדריים של סטודנטיות להוראה במיכללה אקדמית לחינוך

7.4.09

מבט אל מרחב החיים המיגדריים של סטודנטיות להוראה במכללה אקדמית לחינוך

ד"ר אראלה למדן

תקציר:

במאמר זה מוצגות  חוויות אישיות מגדריות מחייהן הפרטיים של סטודנטיות להוראה . כפי שנכתבו על ידי הסטודנטיות עצמן.

אופיו של הזכרון של החוויה האישית הוא התנסותי ורגשי ולכן פגיע יותר לשכחה, קשה יותר לשחזור ותלוי בהקשרים של זמן ומקום  (אייל 2004). עם זאת שווה וחשוב להעלות זיכרונות חווייתיים מן העבר כי מתוך העלאת הזיכרונות תתכן העמקת ההבנה לעצמי, ולמי שאני. לעיתים ההבנה היא ליתר עומק והשלמה עם עצמי ולעיתים ההבנה ממנפת לשינוי.

 במאמר נמצא את חוויותיהן המגדריות של 40 סטודנטיות בקורס להכשרת גננות ערב וגננות פרטיות, במכללה האקדמית לחינוך אחוה, בשנת 2007. בכיתות אלה למדו במשותף סטודנטיות יהודיות וערביות, למאמר זה אספתי רק את חוויותיהן של הסטודנטיות היהודיות.

מתוך הממצאים עולה כי החוויות המגדריות מתחוללות ובשפע רב אצל כל הסטודנטיות הלומדות מגדר ובכל תחנות החיים שלהן,  מהגיל הרך הצעיר ועד החיים הבוגרים. חוויות מגדריות מלוות את חייהן של הנחקרות בכל התחומים, בחיי המשפחה, הן משפחת המוצא והן המשפחה שהקימו, בחיי גן הילדים ובית הספר כילדות, כנערות  וכגננות הפוגשות את דור ההורים של הורי הילדים בגן, ואת עמיתותיהן למקצוע. חוויות רבות עלו בתחום התעסוקתי, אותן לא יכולתי לכלול במאמר זה בשל מספרן הרב והיקפן, מן הראוי לכתוב עליהן בנפרד.

על פניו נראה על פי הממצאים במאמר זה שהמהפכה הפמיניסטית טרם הגיעה לישראל והמציאות הישראלית פועלת ומושפעת ממסרים מגדריים סטיריאוטיפים עמוקים הבאים לביטוי בחיי היום יום. יחד עם זאת הרוח הנושבת בשטח, ארגוני הנשים, החקיקה הנרחבת, פעילות הועדה למעמד האשה בכנסת, ועדות לקידום נשים במועצות המקומיות והאיזוריות, הקמת היחידה לשיוויון בין המינים במשרד החינוך, קיומם של קורסים במגדר בכל האוניברסיטאות בארץ וכמעט בכל המכללות להכשרת מורים, כנסים רבים, מאמרים וספרים הנכתבים ומציפים את מדפי הספריות בנושאי מגדר מעידים על מהפיכה אמיתית של 100 השנים האחרונות. את אותותיה ופרותיה של מהפיכה זו ניתן לזהות בדרך העלאת החוויות והרעיונות לשינוי הבאים לביטוי על ידי הסטודנטיות במאמר זה.

תארנים: מגדר, מגדר וחינוך, מגדר ותקרת הזכוכית, מגדר וחלוקת התפקידים במשפחה, סטיריאוטיפים מיניים.

פרק תיאורטי

נולדתי פעמיים, פעם ראשונה באפריל 1940 בלידה טבעית לאמי ופעם שניה בגיל 40 נולדתי כאישה פמיניסטית. בזכות סמינר קצר של שלושה ימים הבנתי עד כמה חייתי בויתור, ועד כמה  התודעה  האישית שלי היתה תודעה של "עבד" הגליאני  הרוצה לרצות את "אדונו", האדון הם הגברים, הקיבוץ, הממסד ובעלי הסמכות.

מאז אותו סמינר  התחלתי לראות את העולם בעיניים אחרות, עיניים ביקורתיות וחתרניות המנסות לפרק את אותה תודעה של תלות, של צורך לרצות, של חשש להגיד "לא", של צורך להיות נחמדה ומנומסת ובתהליך מתמשך אני בוחרת לחיות בחיבור עמוק לצרכים האמיתיים שלי כאשה, כאם, כסבתא. מכיוון שהיום אני מודע לכך שלא נולדתי עם תודעה משוחררת, עלי להתמודד באופן קבוע לשיחרר תודעתי משל  לרכב נוסע הזקוק באופן קבוע לטיפולים תחזוקתיים.

במאמר זה ברצוני לתת קול לנשים, קול מבחינת מושא התייחסות תרבותי, שיתן ביטוי למרחב המגדרי של חייהן. הקול האישי היוצא מהתחום הפרטי ובעזרת השפה  מאפשר שיח  תרבותי וביטוי חברתי מאתגר לחקירה ולשינוי.

ברמה התאורתית החוויות המגדריות שנאספו במאמר זה, נשענות על מספר מושגים מרכזיים:  מגדר, מגדר וחינוך הכולל את מקצועות הלימוד בבית הספר, מגדר ותקרת הזכוכית, מגדר וחלוקת התפקידים במשפחה .

מגדר

מגדר (ג'נדר- Gender ) מציין הבדלים בין נשים לגברים שמקורם בחברה ובתרבות ולא בביולוגיה. המגדר מגדיר תפיסות חברתיות לגבי נשיות וגבריות בחברה נתונה. מאפיינים גבריים של מגדר כוללים החלטיות, דומיננטיות, תוקפנות, שאפתנות, כוחנות ותחרותיות. מאפיינים נשיים כוללים בעיקר רווחת הזולת, ותרנות ונכונות לסייע. רגישות בין אישית, ואמפתיה. נעימות, תמימות ועדינות. מאפייני המגדר אינם נובעים מההבדלים הביולוגיים בין המינים אלא מבטאים את התפיסה התרבותית לשוני הביולוגי. תפיסות תרבותיות מגדריות מעצבות תהליכי חברות של נשים וגברים, מקבעות דפוסים הרארכיים המקנים עליונות לגברים, ומצמצמים את המרחב האישי לשני המינים.

מגדר וחינוך

על אף ההצהרות בדבר שיוויון הזדמנויות במערכת החינוך,ולמרות המחקרים והועדות שנערכו בישראל, עדיין משוקעים חומרי הלמידה: ספרי הלימוד, לומדות מחשב ועזרים בסטיריאוטיפים מגדריים. עיקר התפיסות הסטיריאוטיפיות באות לביטוי במסרים החינוכיים של עובדי ההוראה, חלק מהמסרים לא מודעים לעובדי ההוראה עצמם. סטיריאוטיפים מגדריים הם מאפיינים "גבריים" ו"נשיים" הכוללים עמדות ואמונות שנקבעים על בסיס הסקת מסקנות שאינן אמפיריות.

כבר מגיל צעיר הבנות משחקות בבובות, בכלי מטבח, בכלי איפור, ואילו הבנים משחקים בקוביות, בכלי מלחמה ובכלי תחבורה. חלוקה מגדרית זו נקבעת לעיתים קרובות על ידי הגננות עצמן. גם בבית הפרטי מונעים ההורים (יותר האבות) מהבנים לשחק בבובות, ואוסרים על הבנות לטפס על עצים ולהשתלב במשחקי "בנים" וכך בחלוקה מגדרית של משחקי ילדים מצמצמים את מרחב ההתפתחות האישית לשני המינים.

חוסר השיוויון בולט מאד במערכת החינוך המבנה מסלולי לימוד שונים לבנים ולבנות, בעיקר בולטת הבנייה זו בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך החרדי. גם בחינוך הממלכתי רוב הבנות מסיימות עם תעודת בגרות חלקית במסלולים ובמגמות אשר אינם מכינים אותן לרמה הנדרשת על ידי המעסיקים הפוטנציאליים העתידיים. הן מיועדות להיות מסווגות כעובדות לא מקצועיות וברמת שכר נמוכה.

כמחצית מהתלמידות בנתיב הטכנולוגי לומדות מנהל ופקידות לרוב בלית ברירה. רובן לומדות 2-3 יחידות אנגלית, 1-3 יחידות מתמטיקה ומקבלות מעט השכלה כללית שתסייע להן להשתלב בחברות עתירות ידע (רום 1994). נשים בתהליך הסוציאליזציה הראשוני שלהן מנותבות למקצועות "נשיים", הוראה, סיעוד, ופקידות, מקצועות

עם תגמולים מעטים (חניק 1998). נשים מדווחות על הרגשת אי נוחות כאשר הן בוחרות במקצועות עם איפיונים יותר גבריים (גלעד 2007 מתוך: יזרעאלי 1999). שני מקצועות לימוד מקפחים בנות באופן בולט, החינוך הגופני ולימודי המתמטיקה.

בעולם המודרני אפשרויות רבות של פעילות גופנית פתוחות לכאורה בפני בנות. למרות זאת בנות בוחרות בפעילויות המתאימות יותר לבנות: התעמלות, בלט, עיצוב הגוף ופחות בתחומים הנתפסים כגבריים: כדור רגל, כדור סל, ג'ודו, קארטה, או בתחומים המתאימים לשני המינים: שחייה, טניס, אופניים, רכיבה על סוסים. מנין נובעים ההבדלים האלה?

כבר אמרה לנו סימון דה בובואר במאה הקודמת כי אשה איננה נולדת אשה אלא נעשיית אשה, דהיינו החברה והתרבות מכתיבים נורמות וערכים. ניתן להוסיף לדבריה שגם גברים לא נולדים גברים אלא נעשים גברים בהתאם לנורמות גבריות מגדריות.

אשה העוסקת בספורט גברי נתפסת כלא נשית, ולהפך גבר שנוטה לספורט נשי כמו בלט נתפס כלא גברי, ויש אפילו הורים שחוששים שיפתח נטיות של הומו.

בחירה בלימודי הנדסה ומדעים מדויקים מותנה בלימודי מתמטיקה ופיסיקה ברמה של 5 יחידות. יש הרבה יותר תלמידות (וגם תלמידים) המסוגלות להצליח בלימודי מתמטיקה ברמה של 5 יחידות מאשר בפועל בוחרות לעשות זאת. מחקרים רבים מצביעים על מגוון הסיבות להימנעות זו, כמו חוסר מידע על חשיבות המתמטיקה בנגישות ללימודים ולתעסוקה עתידיים. חוסר הכוונה ועידוד מצד ההורים, המורים והיועצות, חוסר אימון של הבנות עצמן ביכולתן

מגדר וניפוץ תקרת הזכוכית

תקרת הזכוכית הוא כינוי לאפלייה סמויה של קבוצה דמוגרפית, המבטאת מחסום בלתי נראה לקידומם של בני הקבוצה המופליית. לרוב משתמשים במושג  זה לגבי אפליית נשים. החוק בישראל אוסר מחסום גלוי מטעמי מין, לאום ומוצא אך יש מחסומים סמויים שקופים כתקרת הזכוכית. גם חוקי העבודה השיוויוניים לכאורה בארץ, המאפשרים לאימהות לילדים קטנים לצאת מוקדם יותר מהעבודה, לא היטיבו עמן. עובדה זו הזיקה להן בעבודה ולא עזרה בחייהן כאימהות. אשה שממהרת לעזוב את מקום העבודה מפסידה את "תרבות הפרוזדורים" שבה מתעדכנים העמיתים מה באמת קורה בתחום, כנסים חשובים,  משרות שמתפנות, קשרים בלתי פורמליים נקשרים, מי שלא נוכחת  בהחלט מפסידה. נשים בארץ ובעולם אינן חלק מרשתות בלתי פורמליות אלה (הלפרט- זמיר 2002).

חינוך שיוויוני יסייע לגברים להיות יותר בחוויה הורית אינטימית ובדיאלוג עם נשותיהן. נשים תוכלנה אזי להנות משוויון הזדמנויות בפיתוח קרירה, אימהות תוכלנה להנות מ"חווית האימהות" הנעימה והזורמת במקום להשתעבד ל"מוסד האימהות" הלוחצת ומכבידה לפי האבחנה של ריץ' 1989. הגברים ירוויחו שעות איכות עם ילדיהם, ופחות שעות בעבודה, שכן בנות הזוג יוכלו אז לממש עצמן יותר בשוק העבודה.

ילדי המשפחה ירוויחו חינוך ביתי יותר שיוויוני גם מצד האבות, שוק העבודה ירוויח משאב נשי תרבותי אינטלקטואלי השובר את תקרת הזכוכית.

מגדר וחלוקת התפקידים במשפחה

למרות הישגיה של התנועה לשחרור האישה, ולמרות השינויים שחלו בהגדרת תפקידי המינים, מרבית הגברים והנשים עדיין מגדירים את עצמם במונחים של סטיריאוטיפים מיניים מסורתיים.

לדעת סגל-אנגלצן (1995) השינוי המשמעותי ביותר שחל בתפקידי בני הזוג בנישואין נגזר מכניסת הנשים לכוח העבודה. לדעתה השינוי יצר לחץ לפתח מודלים שיוויוניים יותר של חלוקת התפקידים במשפחה, אבל רוב החוקרים מעידים כי מרבית תפקידי המשפחה עדיין מחולקים על פי תפקידי מין מסורתיים. נשים רבות בעולם המערבי מעדיפות לעבוד במתכונת גמישה, כמו משרה חלקית, עבודה במשמרות, משרה זמנית, עבודה מהבית, מתכונות אלה ממתנות את הקונפליקט: בית- עבודה (מלאך-פיינס 1987).

דה בובואר (2001: 27) אומרת שהנשים אינן יכולות לזהות את עצמן כבעלות מהות, שכן מהותן ועצמאותן תלויה באופן שבו החברה מגדירה אותן ביחס לגבר. בעוד הגבר שואף לממש את עצמו האשה נתפסת כמי שאמורה לתמוך בגבר למען מימושו. מהותה של האשה היא לתמוך בגבר, מהותה מוגדרת על פי דרישה גברית ולא בזכות עצמה. נסיבות חייהן של נשים אינן מאפשרות להן לחשוב באופן חפשי.

על פי הגל (פרידמן ליאת 2007:24), תודעת האשה היא תודעת העבד. זו תודעה שמבטלת את עצמה בשביל האדון. דהיינו רק כאשר תודעת העבד לא תהיה תלויה בתודעת האדון היא תוכל להשתחרר ולהיות חפשייה, דהיינו אדון לעצמה.

את מושגי האדון והעבד ההגליאני ניתן להחליף במושגי גבר ואשה ולתאר באמצעותם יחסים מגדריים.

האשה מבטלת את עצמה למען הגבר. כיצד קרה שואלת דה בובואר שלא נוצרה הדדיות בין המינים? מדוע גם כאשר נשים חיות בחברה שיויונית אשר מאפשרת לנשים לקיים את עצמן בזכות עצמן, היא חוזרת לביתה בסוף יום העבודה, ומתנהלת כעבד ביחסה לבן זוגה: מבשלת, מנקה, מגדלת ילדים, משמשת אוביקט מיני לאהובה. כיצד קרה שנשים עצמאיות מבטלות עצמן ביחס לבחיר ליבן? כיצד קרה שנשים אינן חדלות להיות "עזר כנגדו"?

שחרור הנשים מעולם לא התרחש. לטענתה של דה בובואר הנשים המודרניות החליפו את תודעת העבד המסורתית בתודעת עבד מודרנית, אך הן לא השכילו להעמיד את עצמן,  כאדון לעצמן בזכות עצמן.

בספרה המין השני רוצה המחברת לחשוף את השקר, שנשים מודרניות כאילו משוחררות ממשיכות לשמש את הגבר כאוביקט מיני, כעקרות בית, כאמהות, כאחראיות על שלוות נפשו של הגבר. הנשים לדבריה נותרו כעבד חסר מודעות לעבדותו.

דה בובאר פוסקת כי לא נולדת אישה אלא נהפכת לאישה (de Beauvoir 1989: 267)

בכל החברות האנושיות מבחינים בין המינים ומדרגים את הנשים נמוך מן הגברים.

שאלות המחקר

השאלה המרכזית שהובילה אותי לכתיבת מאמר זה היתה:

  1. מהן החוויות המגדריות המתרחשות במרחב החיים של הסטודנטיות היהודיות הלומדות בקורסים במגדר?
  2. שאלות נוספות המתעוררות אצלי הן, איזה חוויות הן זוכרות יותר וכותבות עליהן יותר. האם חוויות שהתרחשו במשפחת המוצא? חווית שהתרחשו בגן הילדים, בבית הספר? או האם חוויות שהתרחשו בתחום המשפחה שהקימו? האם חוויות עם ילדיהם או חוויות שלהן כילדות. בשאלות חשובות אלה אעסוק במאמר נפרד.

חשיבותם של הממצאים בכך שירחיבו ויעמיקו את הידע ואת ההבנה החברתית למרחב החיים המגדרי המלווה נשים בישראל בתחנות שונות בחייהן.

למשקעים ולזיכרונות שמעצבים את הזהות הנשית  השפעה רבה על הבחירות והתפקידים במעגל החיים הנשי האישי והמקצועי. להתייחסות המגדרית של מיתכשרות להוראה, שהן מחנכות לעתיד, השפעה מכרעת על חינוך הדורות הבאים. 

שיטת המחקר

החוויות המגדריות שנכתבו על ידי הסטודנטיות בסיום קורס שנתי בנושא: "מיגדר וחינוך" נאספו ואורגנו על פי קטגוריות: חוויות מגדריות בילדות ובנעורים

                                          עולם המתמטיקה

                                            החינוך הגופני

                                                 זוגיות

חוויות מגדריות בגיל הבוגר

משפחת המוצא

זוגיות במשפחה שהקמתי

חוויות בתעסוקה

חוויות מגדריות במרחב המיקצועי כגננת

אספתי לפחות חוויה אחת מכל סטודנטית. בחירת החוויות נעשתה בחלקה באופן אקרעי ובחלקה בחרתי חוויות בולטות שנכתבו באופן אוטנטי ונגעו בתחומים שלא הופיעו בחוויות קודמות שכבר אספתי.

בשל המגבלות של אורך המאמר העדפתי לחשוף יותר תחומים של מגדר  במקום להציג יותר מקרים במספר תחומים מצומצם.

מחקר איכותני איננו יוצא מנקודת מוצא תיאורטית,  אולם במהלך חיי  למדתי גישות תיאורטיות רבות בהתייחסות למגדר. מתוך הידע הזה הגעתי למחקר זה, כלומר מן התיאוריות אל השדה.  השאלות התעוררו אצלי במהלך העיסוק בחומרים התיאורטיים המגדריים ובעיקר במפגש המשותף שבין החומר, אני והסטודנטיות.

הממצאים: (כל השמות של כותבות החוויות הם בדויים)

 

מבט מגדרי בילדות ובנעורים

עולם המתמטיקה

פניני: בהיותי תלמידת תיכון למדתי מתמטיקה לבגרות 3 יחידות. לא הרגשתי שאני מסוגלת ליותר פחדתי שאם אלך לרמה יותר גבוהה אכשל. גם ב- 3 יחידות לא היה לי קלה, נזקקתי למורה פרטי פעם בשבוע. כאשר נכשלתי בבחינה במטמטיקה אמרתי לעצמי טוב שנשארתי ב-  3 יחידות, אין לי כשרון מתמטי, כאשר הצלחתי אמרתי לעצמי, שהבחינה היתה קלה. כשהבנים היו יוצאים מהבחינה, אם נכשלו אמרו, לא היה לנו מספיק זמן ללמוד לפני הבחינה, אם הצליחו אמרו איזה גאונים אנחנו (תחושת יכולת אישית).

ליזי:

עד עכשיו למרות שעברו 20 שנה אני נתקפת במן צחוק וכעס מהולים זה בזה.

איך הייתי טפשה כל כך?

איך הייתי תמימה?

מה לא הבנתי?

הרי זה היה ברור כל כך. כולם חשבו שאני מעתיקה, אף אחד באמת לא האמין בי, ביכולתי, בהישגים שלי ובהצלחתי.

היה ברור לכולם שאני פשוט טובה בלהעתיק, או שהחברה נחמדים אלי ומגלים לי את הפתרונות, הרי איך יכול להיות שאני בת מצטיינת במתמטיקה?

כיתה י"ב, בכיתתי 12 תלמידים, שמונה בנים  ושלוש בנות. נחשבנו הכיתה הטובה של בית הספר....כל הישוב תלה בנו תקוות להצלחה, כיתה י"ב מדעים.

היינו מקור גאווה לעצמינו, לחברינו, למשפחותינו וליישוב הקהילתי בו גרנו.

חודש מאי, בפתח המתכונת, הבחינה אשר תקנה לנו את ציון המגן. .....לימודים קדחתניים, תרגולים ללא הרף.....חזרות אל תוך הלילה על החומר הנלמד.

הרגשנו כל כך מגובשים......עשרת הבנים ושתי הבנות (אני וחברתי).

נגשנו לבחינות בספרות, הסטוריה, תנ"ך, ואז הגיעה הבחינה במתמטיקה 5 יחידות.

רכזת המגמה נכנסה לכיתה והודיעה שהבחינה תתקיים ביום ב' בנין מס 1 קומה ג' חדר 2 (כיתת האם), ואז הוסיפה: "שתי הגברות הנחמדות שהתעקשו להשאר בכיתת המדעים, תבחנה בחדרים נפרדים ולא יחד עם הבנים". אני זוכרת את המבט והחיוך הציני, הכמעט מרושע על פניה.

את בחינת המתכונת עשינו בחדר נפרד מהבנים, הבחינה עברה בהצלחה, ורכזת המגמה העירה: "או שהמזל שיחק לכן, או שברור לי שרק אחת מכן טובה אבל שתיכן?"

רכזת המגמה חשבה שמשום שאנו בנות לא יתכן שנצטיין במתמטיקה.

לאחר מספר חדשים נ חנתי במתמטיקה מחוץ לישוב, אינני זוכרת מדוע. קבלתי בבחינה ציון 97. הגדלתי את הציון בצילום מיוחד, ניילנתי, כרכתי בסרט אדום ושמתי על השולחן של רכזת המתמטיקה, עם הכתובית: גם אני מצטיינת במתמטיקה למרות שלא עזרת לי כלל, אליזה.

הילה: חוויה טראומטית אני נושא איתי מכיתה י' בשיעורי מתמטיקה. התקשיתי להבין את הסברי המורה, כל פעם שבקשתי הסבר נוסף, קבלתי ממנו תשובה מזלזלת, עם תנועת יד מבטלת, "הבנות אף פעם לא מבנות". לא כך נהג כשבנים שאלו אותו. הפנמתי את המסר וחדלתי לשאול. התחלתי להאמין  שאינני מסוגלת להבין מתמטיקה, כנראה שאינני מספיק חכמה. כשהגעתי להכנה לבגרות, הגיע מורה סבלני שהאמין בי, בזכותו התחלתי להאמין בעצמי ואכן קבלתי ציון גבוה בבחינת הבגרות אך עד היום אינני מאמינה ביכולתי המתמטית.

החינוך הגופני

לינור: בתיכון היתה חלוקה למגמות. החלוקה היתה מיגדרית. למשל במגמת אלקטרוניקה הנחשבת לגברית היתה רק בת אחת. אותה נערה סבלה מכינויי גנאי והקנטות על כך שהיא גברית ושזו מגמה לבנים.

אחת החוויות היותר מקוממות היתה בחינת הבגרות בחינוך גופני. מבנה בחינת הבגרות בחינוך גופני מורכב בעיקר מתרגילי מאמץ וריצה. אלא שאצל הבנות הציון הסופי מורכב ומותנה בכך שכל זוג בנות יכינו קטע ריקוד ויבחנו עליו. דבר זה הכעיס אותי מאד. האם היותי בת מחבר אותי באופן טבעי לריקוד? ומה מקור ההבדל בבחינה בין בנים ובנות? מאין נובעת התעוזה לבחון בנות על תחום שלא למדו כלל?

סיגלית: בתי בת 17 , טום-בוי, ( Tom Boy), אוהבת כדור רגל, כדור סל, מטפסת על עצים, משחקת בעיקר עם בנים. מגיל צעיר סרבה ללבוש שמלות, לא רצתה בובות, הברכיים שלה היו פצועות כל הזמן. כולם קראו לה פרחחית. היא היתה שואלת אותי: מה זה פרחחית? עניתי לה, זו ילדה שאוהבת משחקי בנים. היא היתה עונה, אני אוהבת משחקים מענינים. כשהיתה בכיתה ד' שאלה אותה המורה, מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? היא ענתה: טייסת. כל הכיתה פרצה בצחוק. בתי נעלבה. המורה המשיכה, בנות לא צריכות להטיס מטוסים, רק בנים מטיסים מטוסים. למה שלא תהיי מורה? בנות צריכות להקדיש את עצמן למשפחה.

רעות: ביסודי יותר אהבתי לשחק עם הבנים, הם היו יותר מענינים, שחקתי איתם כדור רגל, שוטרים וגנבים, משחקי מכוניות. אהבתי לראות איתם סרטים. פעם אחת הבנים התחילו לריב מי יהיה החבר שלי, בסוף החליטו לתת לי להחליט. הייתי מעין "מלכה" בקבוצת הבנים ואני זוכרת שמאד אהבתי את זה.

בבית הספר המורות מאד לא אהבו את זה, הן קראו להורי כל שני וחמישי לספר את מעללי. הן ניסו להבין למה אני מעדיפה את הבנים, והשתדלו לשדך לי את חברת הבנות אך ללא הצלחה.יום בעיניים של בוגרת אני מבינה שהמורות התעלמו מהילדה שלפניהן והן ניסו לכוון אותי להתנהגות שהחברה קבעה אותן לנשיות. דוקא אימי היתה לטובתי ותמיד אמרה, היא מסתדרת יותר טוב עם בנים, מה רע בכך? לעומתה, אבי והמורות היו מחמיצים פנים. גם החברות של אמי החמיצו פנים ולא הבינו איך היא נותנת לי לשחק כל היום עם בנים. חברותיה אמרו עלי: היא כזאת חוצפנית, אני במקומך לא הייתי נותנת לה לצאת מהבית. זכור לי שההתנגדויות לא ממש השפיעו עלי, אני הייתי בשלי ואני מאד שמחה על כך.

סיגלי: הייתי     Tom – boy. הייתי טפסנית עצים אובססיבית, בדקתי את קצה גבול הנשיאה של עץ הגויבה בחצר. חזרתי על הבדיחות הגסות של הבנים. אהבתי להכין כדורי בוץ (קובות) ולהשתתף במלחמות הבנים על השכנים. בגן לא אהבתי שמלות, גרמתי לגננת הרבה כאבי ראש.

היו לי גם חברות בנות, אבל הטילים שהבנים הכינו הלהיבו אותי יותר. בבית הספר לא עניתי על הציפיות, מחברת לא מסודרת, מחברות עם "אזניים" , שגיאות כתיב, היו גם הרבה בנים שהפריעו, אבל "באמת ממך ציפיתי ליותר".

בחטיבה הלכתי ל- 5 יחידות מתמטיקה, אך נשרתי מאימת המורה ומלחץ ההורים שכל הזמן שאלו: בשביל מה את צריכה את זה? מה את רוצה להיות פיזיקאית?

לירן:בהיותי בגן חובה היתה לי חברה שתמיד בחרה לשחק עם בובה חייל בעוד כל הבנות שחקו עם בובות ברביות. הגננת נסתה לשדל אותה לשחק עם כל הבנו אך היא סרבה. הבנים לעגו לה, אך המשיכה לשחק עם בובת החייל הנלחמת. הגננת תמיד חזרה ואמרה הבנים יהיו חיילים אמיצים הם ישמרו על ארצינו כשיהיו גדולים, הם ישמרו עליכן הבנות כשתשנו בלילות. אותה ילדה שאהבה לשחק עם בובת חייל היתה אומרת, גם אני חזקה ואמיצה ואהיה חיילת טובה, גם אני אשמור על המדינה , גם בנות הולכות לצבא.

חן:...הייתי בערך בת שלוש, רוני בן מהגן אהב מאד לשחק עם הבובות ותמיד שיחק שם עם הבנות....ילדי הגן זלזלו בו ולעגו לו וכינו אותו ילדה. עם הזמן רוני התחיל לדבר בלשון נקבה (נבואה שמגשימה את עצמה) ואפילו ביום הולדתו הוא ביקש ללבוש שמלה. זכור לי שאפילו ב- י"ב רוני בילה רוב הזמן עם הבנות, ושנא משחקי בנים.

רינת: בגן תמיד אחרי האוכל הגננת הכריזה: הבנים לקוביות ולמכוניות והבנות לבובות ולפינת יצירה. יום אחד אחד הבנים ניגש לפינת הבובות וכולם צחקו ממנו. הוא התחיל כל כך לבכות.

עליזה: לעולם אזכור את מבט עיניו של המנהל, לעולם אזכור את גוון קולו הרועם. אף שעברו שנים רבות, יכולה אני לעצום את עיניי, לראות ולשמוע את המנהל שנזף בי לעיניי הורי.

כיתה ו', שעת מחנך, המחנכת יפה מזכירה לכולם שתחרות מרוץ השליחים מתקיימת ביום שישי הבא. בתחרות יהיו אורחים רבים: בני המשפחות, נכבדי העיר ותורמים מחו"ל.

יפה שאלה: יש עוד מישהו שרוצה להשתתף בתחרות וטרם נרשם. הרמי את היד. יפה מתעלמת. הרמי את היד ואמרתי: יפה אני רוצה. יפה: אני מבינה שאני יכולה לסגור את הרשימה. אני: לא רשמת אותי המורה...

יפה: ציחקקה, לא ידעתי שאת בן. תחרות נועדה רק לבנים, מה פתאום מרוץ שליחים לבנות? זכור לי שאמרתי לה שבנים אומרים: זאתי מטוס אמיתי...

יפה: אנחנו ממשיכים בשיעור, סגרתי את הרשימה.

כל כך רציתי להשתתף בתחרות, כולם ידעו והכירו את יכולותיי המיוחדות בריצה. דמיינתי את הנצחון,

אני מניפה את גביע הכיתה וכולם אחרי מריעים לי.

כל כך רציתי....

למחרת דפיקה רמה בדלת הכיתה, המזכירה נכנסה במין ארשת פנים קודרת, הצביעה עלי, "למנהל עכשיו". תחושת מחנק, עלבון ודמעות נחרטו בזכרוני, כך יצאתי מחדר המנהל.

בחדר המנהל ישב הורי- אמי הטובה והשקטה ואבי. אמי ברכה אותי לשלום, אבי אמר: שבי.

המנהל: "המורה סיפרה לי הכל"...

אני: "אז זה בסדר? נכון אני יכולה לנצח, אני רצה נהדר"....

אבי: "זו תחרות לבנים, את בן? את רוצה לעשות בושות?

משפט מפתח שאבי היה נוהג לומר באין ספור הזדמנויות: "כבודה של בת המלך פנימה", אבי נהג לומר שוב ושוב את המשפט הזה....

"תמצאי משהו שמתאים לבנות, אוי אוי לבושה. את צריכה להיות אשת בית ולא ספורטאית חלילה."

המנהל:"אביך צודק, תחרות היא לגברים, ואת קטנה וחמודה, לרוץ עם ונגד הבנים, לא יעלה על הדעת".

אמי שתקה....ידעה היא שפעילות ריצה מועדפת עלי. היא היתה צופה בי בזמן שרצתי בשדות הבור...אך אמי שתקה. המנהל נזף בי, אבי חזק אותו ואמי שתקה.

דמעות מלוחות שטפו וזלגו על פני, גוש גדול בגרוני גרם לי מחנק.....בסך הכל רציתי לרוץ.

.

סיגל: אנחנו שלוש בנות במשפחה, אני האמצעית,אחותי הגדולה היתה ילדה מאוד טובה,ממושמעת,אחראית,שקטה,מצטיינת בלימודים..,ואני כנראה תפסתי את המקום האחר של הילדה המאוד שובבה,מצחיקה,שיותר מעניין אותה לשחק מאשר ללמוד,הפער הזה בינינו לא ממש עזר להבין את הרצון שלי להיות כל הזמן עם חברים וחברות.אהבתי במיוחד לשחק עם הבנים,המשחקים שלהם היו יותר מעניינים (עד גיל 10 בערך),משחקי כדור למינהם,הרבה ריצות, בדיוק מה שהתאים לי.

אבל..במשחקי בנים גם הרבה פעמים נופלים, אז זכורות לי כמה פעמים שהגעתי חבולה בברכיים או ביד,מנפילות בדרך כלל,במקרים האלה הורי הגיבו דומה ומיד טיפלו ואמרו שאני צריכה להזהר, אבל במקרים בהם הייתי מרביצה לאיזה בן אמא היתה לגמרי מזועזעת והיתה אומרת שבנות לא צריכות להרביץ,שזה לא מקובל..,ואבא היה מגבה והיה אומר – יופי שהחזרת,אל תתני לאף אחד להכות אותך או לגעת בך.

אני חושבת שהתגובה של אבא שלי מאוד חיזקה אותי ובדיעבד מנעה פחדים,תחושת נחיתות והעצימה את המסוגלות..גם מול המין ה"חזק".

היום עם צמד התאומים שלי (בן ובת) אני נוהגת מאוד דומה, נטע כבר יודעת שאם ניר נוהג באלימות מכל סוג שהוא היא צריכה להתמודד,היא כבר לא פונה אלי בבכי, זה נכון לשני הצדדים..גם הוא יודע להתמודד.

טלי: בתקופת בית הספר היסודי.....בהפסקה הבנים שחקו בכדור סל והבנות בגומי ובקלאס....הבנים דחקו אותנו הבנות לפינה והשתלטו על רחבת המשחקים. אני העדפתי לשחק בכדור סל, אבל הבנים לא נתנו לי ולבנות אחרות להשתתף, אלא כמעודדות. הבנתי שזו כנראה הנורמה המקובלת. עד היום זכורה לי חוויה זו כחוויה מעליבה.

סיגל: בילדותי אהבתי מאד לשחק במה שנהוג לכנות: "משחקי בנים": גולות, כדור סל, טניס, ובעיקר כדור רגל. לא היה לי שום חשק לשחק ב"משחקי בנות": בובות, עגלות, למרות שאת המשחקים האלה קבלתי בשפע בימי הולדת. הורי שראו את התנהגותי אסרו עלי לשחק במשחקי הבנים, הם טענו שאני מגיעה מלוכלכת ושזה לא יאה לבת. הם ניסו להדביק אלי בנות, אך אני משכתי גם את הבנות למשחקי בנים. הייתי מאד ספורטאית, אני חושבת שאילו הורי היו תומכים בי יכולתי להיות שחקנית מצטיינת בכדור רגל.

חנה:....המורה לספורט הביאה כדור לבנים שישחקו כדור רגל והבנות שחקו מחניים. היו בנות שרצו מאד לשחק כדור רגל, אבל היא לא איפשרה להן. ברוב שיעורי הספורט הבנות ישבו בצד כי

היתה מי שקבלה מחזור והיתה מי שלבשה חזייה, נימוקים משונים לא להשתתף בשיעור.

דליה: בתיכון היינו מחולקים לספורט בנים ולספורט בנות.הבנים קבוע קיבלו את המגרש הגדול למשחקי כדור רגל, וכדור סל, ובימים קרים קבלו את האולם הסגור. הבנות קבוע קבלו את האולם הקטן. לרוב הבנות זה ממש לא הפריע, גם לי לא. אך לחברתי זה הפריע מאד.

יום אחד היא שאלה את המנהלת מדוע מפלים את הבנות לרעה. המנהל ענתה לה שהבנים חזקים והם עוסקים בספורט הדורש מרחב, לעומתם הבנות עדינות והאולם הקטן מספיק להן. חברי לא ויתרה וכל יום בקשה להצטרף למשחק הבנים בכדור רגל, הבנים לעגו לה וסרבו לה. יום אחד חסר להם שחקן והם צרפו את חברתי, היא שחקה נפלא והפקיעה גולים, הבנים נבוכו ומאש התחילו לשלב אותה במשחקים ואפילו רבו ביניהם כי כל קבוצה רצתה אותה.

מיכל ג: בסוף כיתה ט' קבלנו טפסים לבחירת מגמות לימוד......אני התעניינתי מאד במחשבים

ונרשמתי למגמה של שרטוט באמצעות מחשב. ספרתי להורי על הבחירה והם שבחו אותי מאד. למחרת הוזמנתי על ידי מחנכת הכיתה לשיחה, היא אמרה לי שעיינה בטופס שמלאתי ואמנם יש לי א כל הנתונים להתקבל למגמה אבל מגמה זו מיועדת רק לבנים.  כל כך התרגזתי, רציתי לצעוק שזה מאד לא הוגן, אבל חונכתי לנהוג באיפוק. באתי הביתה להורי, פרצתי בבכי. באין ברירה בחרתי במגמה שמיועדת לבנות מינהל וכלכלה, מגמה שכלל לא עניינה אותי.

אלה:........ כל פעם שוחחתי עם אמא ושאלתי, איך התחתנת איתו (עם אבא). הוא רצה ילדים אבל לעזור לך בגידולם הוא לא רוצה. למה לא אמרת לו, לא חינכת אותו. אמא סיפרה שכבר התייאשה. היא ספרה שכשהם היו צעירים היא היתה רואה את אבא חוזר מהעבודה מרחוק, מיד חיממה לו את ארוחת הצהריים. זו היתה המנטליות הרוסית, הנשים היו משרתות את בעליהן. מה שנשאר לו זה לשטוף ידיים ולאכול. בסוף הארוחה נמשך השרות לבעל, הוא שוכב לישון כי הוא עייף, והיא שוטפת כלים. כשהתבגרתי הרשיתי לעצמי להעיר לאבא. הייתי אומרת לו בכעס: איך יכול להיות שאתה מגדל ארבעה ילדים ולא הגעת אף פעם למסיבות או/ו לתערוכות? תתעניין בהם קצת.

סיגל ל: סיימתי את לימודי בבית ספר דתי ומגמת בית הספר היתה שהבנים יתגייסו לצבא והבנות לשרות לאומי.....בית הספר התנגד שהבנות תלכנה לצבא, לכן הביאו הרצאות וטפסים של השרות הלאומי. התחמקתי מלחתום על שירות לאומי כי רציתי להתגייס לצבא, רציתי להיות קצינה.

כאשר הגיע לבנים צו גיוס היתה שמחה והמולה בבית הספר, כולם אחלו לבנים הצלחה והכירו בכך שהם בוגרים. חשבתי לעצמי מדוע לא מציינים בדרך מקבילה את בגרותן של הבנות?

פנינה:"חוצפה" או אסרטיביות?

כשישבתי לכתוב את החוויה השלישית התלבטתי בין מספר חוויות , ועצם ההתלבטות הפתיעה אותי , אני שחשבתי שאין לי על מה לכתוב , מוצאת את עצמי מתלבטת במה לבחור.  לאחר מחשבה החלטתי לכתוב על מקרה שעיצב את חיי בלא כחל וסרק.  והסיפור מתחיל כך , את שנות לימודי הראשונות,  כלומר כיתה א עד כיתה  ח למדתי בבית ספר שכונתי (בעבר לא הייתה אפשרות בחירה כפי שקיימת היום לילדיי). 

המקום היה מקום נחמד עם מורים נחמדים, אך חסר מוטיבציה חסר חזון והשגיות, הלימודים התנהלו על מי מנוחות.   היום בדיעבד אני יודעת לנתח את הסיטואציה, אבל אז  כתלמידה היה ברור לי שכך צריכים להיראות פני הדברים. את סטירת הלחי הראשונה קיבלתי במעבר לתיכון, כאשר שובצתי לכיתה עיונית ולא לכיתה עיונית תורנית כפי שביקשתי.  קשה לי לתאר במילים את עוצמת האכזבה והזעזוע,  אני שנחשבתי לתלמידה טובה מאוד ביסודי לא מתקבלת לכיתה הטובה ביותר בתיכון. ראוי לציין ששום תלמידה שלמדה איתי ביסודי לא שובצה בכיתה התורנית, הייתכן שאף אחת לא מתאימה או שמא מישהו שם למעלה החליט למיין באופן שרירותי לפי המקום בו למדת ביסודי בלי שום התייחסות ליכולת האישית האומנם זה ייתכן???.( לימים הבנתי שהשיבוץ הושפע מהדימוי שהיה אז לבית הספר היסודי בו למדתי.)

באותו רגע של סערת רגשות גמלה בליבי החלטה, שלא הבנתי אז בגילי הצעיר כמה היא החלטה אמיצה ומשמעותית לחיי ולעיצוב אישיותי. החלטתי שאני נכנסת לכיתה התורנית גם אם לא שובצתי בה מלכתחילה, וכך היה,  אני זוכרת שהמחנכת פנתה אלי ואמרה לי: "נראה לי שטעית בכיתה את לא מופיעה ברשימת הנוכחות", ואני עניתי " לא טעיתי אני רוצה ללמוד בכיתה הזו, ואין לי שום כוונה לעבור לכיתה אחרת", אני חושבת שהרצון העז, ההחלטיות  והלהט בדבריי השפיעו על המחנכת , ולכן היא אמרה לי: "אני אטפל בעניין". וכך היה סיימתי את התיכון במסלול התורני כפי שרציתי, ולפעמים כשאני נזכרת בכך אני גאה בעצמי, ואני גאה באימי,  שחינכה אותי לא לוותר,  לא לפחד או להתייאש כשישנם קשיים בדרך. 

אסנת: כשהייתי בת 15 נסעתי לגרמניה במסגרת חילופי נוער פרנקפורט- ת"א. במהלך שהותי בגרמניה התארחתי אצל משפחה גרמנית, שהשתדלה מאד להכיר לי את העיר הגדולה. באחד מהטיולים בעיר הגענו שלוק פשפשים. השוק נראה לי יפה ומרשים. לפתע נוצרה מהומה, בדיעבד הסתבר לי כי אחד הרוכלים בשוק צבט בישבנה של האמא המארחת ואף הספיק לסנן מספר מילים על המראה שלה. היא צעקה עליו הצליחה להביך אותו ולעורר מהומה סביב דוכנו בשוק.

כשחזרנו הביתה הרגשתי הזדהות עמוקה עם המארחת שלי. אמרתי לעצמי שאם אתקל בסיטואציה דומה אנהג כמוה לא אפחד, אפגין את כעסי ואוכיח את המטריד על מעשהו.

יעל כהן: .....הדבר קרה באזכרה שנערכה לסבתי בבית הכנסת השכונתי. הגברים שהגיעו לאזכרה נכנסו לחד התפילות וסגרו אחריהם את הדלת כך שלא היתה אפשרות  שאנחנו הנשים נוכל להקשיב לתפילת הגברים......החדר הצדדי האטום, ללא חלונות מיועד לנשים. בזמן שהגברים מתפללים בחדר הממוזג אנו הנשים אמורות לדאוג לסעודה שלאחר התפילה. כלומר: לערוך שולחן עם מזון כדי שהגברים (הדגשה במקור) לברך על המזון לאחר התפילה. לצורך הענין יש מטבח בבית הכנסת, שם עלינו לסדר את דברי המזון ולהעביר לשני שולחנות. המטבח צפוף, קטן, מלוכלך ובטח שאינו ממוזג. אנו הנשים החלטנו לצאת מהמטבח ולהתארגן על שולחן הנמצא בפתח  בית הכנסת.......פתאום מגיע בחור לבית הכנסת, ....ואומר בכעס: מה אתן עושות כאן? מה פתאום אתן עובדות כאן במקום במטבח? וכמה רעש אתן עושות כאן? צריך לשמור על שקט בזמן התפילה. דבריו של הבחור הרתיחו אותנו....היחס המזלזל פגע בי ובשאר הנשים....פגע בי מאד שלנשים שטרחו והכינו את הסעודה לא היה איפוא לשבת, הגברים תפסו לסעודה את החדר שאמור היה לשמש את הנשים. עזבתי את המקום בכעס...

אני שואלת בכאב, מדוע התייחסו אלינו כך? מאין נובע היחס המשפיל הזה?

סילבי: .....בחברה החרדית אליה אני משתייכת, כל ילד שמגיע לגיל 3 למסגרת חינוכית. הבנות במסגרת נפרדת והבנים במסגרת נפרדת. לבנים מחנך גבר ולבנות מחנכת אשה. בכיתת הבנים אין משחקי בנות: בובות ועגלות, פינת מטבח, ובכיתת הבנות אין משחקי בנים: גולות, מכוניות, קוביות ועוד...בתור אמא חרדית אני מאד מאוכזבת מהתופעה הזו, אני בדיעה שילד חרדי כמו חילוני צריך להתנסות בכל מגוון המשחקים וכן גם הילדות.

ליזה: חוויה בזוגיות :

...אני רואה אותו, כבר לא אותו עלם צעיר, השנים נתנו בו סימנים, נתנו גם בי. אני יודעת מבט עיניו אומר לי, אני מתגעגע, אני לא יכול לשכוח.

ברור לי, שנינו הפסדנו, אני על היותי בורה.

                                      הוא על שלא העז לשאול למה.

היינו צעירים, למדנו באותו בית ספר תיכון. הוא בכיתה י"ב, אני ב-י"א. הוא היה המדריך, בה' הידיעה של שבט "צופים", ואני יחד עם עוד הרבה בנים ובנות נהדרים, הינו חניכיו.

ברגע שהכריז שאני נבחרתי מבין כולם להיות לצידו, בתור המדריכה המובילה, נתמלאתי חדווה. הרגשה נעימה עטפה אותי ומילאה אותי בשמחה.

היה לי ברור שנבחרתי לא רק בזכות קולות החניכים, אלא בזכות ההשפעה הגדולה שהיתה לו על כולם.

הבנתי רק דבר אחד, הוא רוצה בי לצידו, וזה שימח אותי וריגש אותי...ההדרכה לצידו הייתה אתגר......נתתי את כולי למשימה. הגעתי מוקדם למקום המפגש, ארגנתי, ניקיתי, סדרתי, גזרתי וצבעתי......

ההדרכה במחיצתו עוררה בשנינו תחושות, שממילא היו כבר קיימות. היה לי ברור, אני חשובה לו, הוא מחבב אותי.

בערבים הוא ליווה אותי הביתה, ידי בתוך ידו, מתאים את קצב צעדיו הגדולים לשלי. העיניים שלו אמרו לי, אני אוהב אותך. הנגיעה המרומזת בלחי, החיוך החמים שהיה על פניו כשדיבר איתי, הכתף שלו שנגעה לא נגעה בי בתמימות...

זו אהבה - לא?...

ואז בערב אחד הוא רצה יותר...יכולתי להרגיש את נשימותיו על ערפי. נעמדתי, נצמדתי בכל הכוח לרצפה, רציתי לשאוב מהן כוח. כל כך רציתי להסתובב אליו. אני אוהבת אותו , רציתי להיות שלו. היד שלו מונחת על ערפי, הנשימות שלו חמות (עדין מרגישה אותן, חמות ורכות).

"בואי אלי" אמר כמעט בתחינה, עברו כבר חדשים, תהי שלי".

כמעט שהסתובבתי אליו, אבל אז משהו הכה בי בכוח. מה יחשוב עלי, כל החדשים

האם ירצה בי כאם לילדיו?

....יחשוב שאני טרף קל....כל כך רציתי להיות שלו, אך יצאתי לא אמרתי דבר.

אחרי מספר ימים המבט היה אחר, רחוק...קר ומנוכר.

קראתי בשמו, סובב פניו, הוא התרחק ממני ולתמיד.

פז: מושב שבלים הוקם על ידי עולים מכורדיסטאן ב- 1952. המושב בעל אופי דתי מסורתי.

תפקידה של האשה ללדת, לטפל בילדים, לבשל, לנקות ולעזור לבעלה בחקלאות. המפגשים החברתיים היו לנשים בנפרד ולגברים בנפרד.

וועד המושב נוהל על ידי גברים, כל ההחלטות נתקבלו על ידי גברים. ...על פי החלטות המושב בן ממשיך שהיה גר אצל  הוריו היה צריך אישור בחתימה של הגברים. היה מקרה אחד שחסרה חתימה, אותו גבר לא היה בבית ואשתו באה לחתום במקומו (זו היתה משפחה צעירה שבה חלוקת התפקידים היתה כבר יותר שיוויונית). כל הגברים במזכירות הרימו גבה ואמרו: מה פתאום אשה באה לחתום?  .האשה התעקשה על זכותה ובקשה לראות מסמך שאוסר עליה לחתום. מסמך כזה לא נמצא והאשה חתמה.

כתוצאה מהמקרה הזה התאגדו מספר נשים והחליטו להגיש מועמדות לוועד המושב, אחת מהן אכן נבחרה בקולות הנשים, ומאז היתה מייצגת את הנשים. רוב הגברים מתקשים לעקל שינוי זה.

סמדר: כשנישאתי לבן זוגי נחשפתי למערכת זוגית של הוריו, אלה גרמו לי "להרים גבה".

חמי היה איש רודן, שניהל את אשתו ביד אלימה ולא התחשב לא בה ולא בילדיו. הוא עיבר א אשתו נגד רצונה. בערב שבת אם השולחן לא היה ערוך לטעמו הוא היה הופך אותו. כאשר האוכל לא ערב לחיכו הוא היה מעיף את הצלחת. האב הטיל חמתו על אשתו וילדיו. בנות המשפחה חפשו מפלט על יד נישואים בגיל צעיר ולרוב נישואי בוסר.....

מבט מגדרי בזוגיות ובמשפחה

אסנת: ......כשנולד בני, שמו של הילד ומי ישב בכיסא הסנדק הוחלטה ללא התיעצות עמי. אבא של בעלי היה הסנדק ושם הילד היה שמו. לי לא היתה מילה בענין. הובהר לי מראש שלא אעיז חלילה לעשות פרצופים ועלי לקבל זאת ללא ערעורים.

בעלי אמץ לעצמו את דעותיה של אמו, לא הסכים שיהיה לי קשר עם השכנים, גם החברו שלי הפריעו לו בטענה שהן מסיטות אותי נגדו.

פנינית: כאשר אני ואישי יוצאים יחד לאירוע עם בתינו בת השנה, אישי מוציא את העגלה מהאוטו, אני מושיבה את בתי בעגלה, אישי מוביל את העגלה עד לפתח האולם ותמיד תמיד בכניסה הוא אומר לי: "זהו, עד כאן מפה אני לא סוחב" בעבר לא התייחסתי לכך ברצינות והתעלמתי, אך לא מזמן כשזה קרה שאלתי אותו כשחזרנו הביתה, למה? הרי אתה מטפל בה כל כך יפה, לא מובן לי למה בכניסה אתה נבוך לסחוב את העגלה? קבלתי תשובה מתחמקת.

מיכל: חלמתי על עסק קטן משלי לבניית צפרניים, פדיקור ומניקור. למדתי, השקעתי הרבה כספים בציוד, והרגשתי גאוה וסיפוק להגשים את חלומי. בעלי הנחמד שם לי רגליים. "ממך לא יצא קוסמטיקאית", זרק לי. אני לא רוצה שתביאי לבית נשים ותתעסקי איתן במקום לדאוג לילדים שלך (למיכל שני ילדים), לבית ולבישולים. כל פעם הוא טפטף לי את האמירות האלה, לא עמדתי בלחץ ונשברתי.

עפרה: ...ארוחת ערב בביתם של חמי וחמותי....מברכים על היין כשכולם עומדים. בסיום הברכה, הגברים יושבים ואוכלים, הנשים מגישות את הדגים ואחר כך את שאר המאכלים, עוף, אורז ועוד...רק לאחר שהגברים סיימו לאכול, מתישבות הנשים לאכול וכל אחת מגישה לעצמה. לאחר שהגברים סיימו לאכול הם עוברים לסלון לצפות בטלוויזיה, הנשים מחסלות ומנקות. לאחר שלמדתי בקורס מגדר וזווית הראייה שלי השתנתה הצעתי שמדי שבוע נתחלף, שבוע הגברים יגישו ויחסלו ושבוע הנשים. הגברים בחדר הרימו גבה וחזרו לצפות בטלוויזיה.

לימור:...כשבני הקטן נולד, לאחיו היה מאד קשה, לקבל את הוספת המשפחתית החדשה. הקטן ביקש שנקנה לו עגלה עם בובה, כדי שגם הוא יוכל לטפל בתינוק שלו.....התגובות סביבי היו שונות.

אני שגדלתי בבית משוחרר מסטיריאוטיפים מיגדריים, לא היתה לי כל בעיה לממש את רצונו, הבנתי גם שבקשתו לעגלה נובעת מצורך ההזדהות שלו אתנו כמטפלים באחיו הקטן.

בן זוגי שגדל בבית בו חלוקת עבודה מסורתית, אב מפרנס ואם עקרת בית, הוא טען שבן לא צריך משחקי בנות. התפתח דיון מסביבי מי מגדיר מהם משחקי בנים ומהם משחקי בנות....בסופו של הדיון הצלחתי לשכנע את בן זוגי, ובני קיבל עגלה עם בובה, שאחרי מספר ימים חדלו מלענין אותו.

סיגלית: כאשר הריתי בפעם השניה בעלי התפלל וקיווה שזה יהיה בן זכר. בעלי הוא בן יחיד וחולם על המשכיות המשפחה. עוד לפני שנודע מין העובר הופעל עלי לחץ מצד קרובי משפחתו שבמידה וזה בן חייבים לקרוא לו בשם אביו המנוח של בלי. הרגשתי אומללה, היה לי קשה פיזית בתחילת ההריון, סבלתי בחילות והקאות, ובנוסף החלט בעלי בענין השם פגעה בי קשות. אני נושאת ברחמי עובר, אני סובלת, אבל אסור לי להתנגד או  לנקוט עמדה, תפקידי לשתוק, יש גבר שמחליט בענין השם.....לבסוף התברר שזו בת, כל כך שמחתי, נחסך ממני עימות עם

בעלי ועם בני משפחתו. בעלי כששמע שזו בת נחרב עליו עולמו.

...לפני הרבה שנים,כאשר סיימתי את לימודי בתעשייה וניהול מצאתי עבודה במחלקת לוגיסטיקה בחברת עמינח שבניר צבי, העבודה נחשבה למציאה אמיתית,אנשים נחמדים,מעניין,משכורת טובה,ועוד ממש ברגע שסיימתי את לימודי...,עבדתי עם צוות של עוד שלושה אנשים,בחורה אחת ושני בחורים,כולם היו בסטטוס שלי,אחד היה ותיק בשנתיים.

יום אחד נכנס למשרד בחור צעיר ונחמד ,התישב לידי ואמר שאני צריכה ללמד אותו את העבודה כי הוא מצטרף לצוות שלנו.אחרי כמה ימים שבהם לימדתי אותו הוא סיפר לי שהוא מתלבט  לגבי העבודה בגלל השכר,וסיפר לי את שהציעו לו,הסכום היה יותר גבוה ממה שאני הרווחתי,אז למרות איסור שבעל פה שהיה בחברה לגבי דיבור על שכר,ביררתי עם הקולגות שלי כמה הם מקבלים,והפלא ופלא – הגברים קיבלו יותר באופן משמעותי! זה היה מאוד מקומם,לא יכולתי לעשות עם זה דבר כי לא הייתי אמורה לדבר על זה בכלל..

(היום אני במקום הרבה יותר טוב שגם גברים וגם נשים מרויחים מעט..) 

יפעת: שאר החוויות שאתאר עלו למודעות שלי רק בעקבות הקורס ולא מאד הפריעו לי עד כה. הן היו חלק מחיי , כך חשבתי שצריך להיות ועד לאחרונה לא חשבתי שאני רוצה לשנות את הדברים. הייתה לי הרגשה שהתבררה לי כמוטעית שזה כך כי אני בחרתי וברגע שארצה אחרת זה ישתנה.

לדוגמא: בן זוגי תמיד עבד הרבה יותר שעות ממני, הוא הפך במרוצת השנים שלנו יחד למפרנס העיקרי ואני שעבדתי עד לשעות הצהריים לקחתי לעצמי את הטיפול בבית ובילדים. אחר- כך אחרי שהכול בבית מסודר ונקי והילדים הלכו לישון נתפניתי לעשות דברים שאני אוהבת וגם להשלים מטלות הקשורות לעבודה.

אני מאד אוהבת להיות עם ילדי ומאד נהנית מאחזקת הבית, אבל לאחרונה הרגשתי שאני רוצה שותפות אמיתית: שנינו גם כך מפרנסים, לכן שנינו ננהל את הבית ואת גידול הילדים.

בן הזוג שלי עדיין לא מבין מה אני רוצה, הוא רגיל שאני מבקשת ואומרת לו מה צריך לעשות והוא רק עושה.

הוא רגיל שהוא נמצא עם הילדים כשאני לא נמצאת וכשאני מבקשת ממנו מראש, הוא לא רגיל להיות שם באופן טבעי ולקחת יוזמה בעצמו.

אחרי כמה וכמה שיחות בהן ניסיתי להסביר ולהבין את ההבדלים בינינו ואיך אני הייתי רוצה שהשותפות הזאת תראה ואיך הוא רואה אותה, הגענו לכמה הבנות:

בן זוגי בחר לרשום את אחת הבנות שלנו לחוג רכיבה ולמרות שאני בבית הוא מגיע באמצע היום ולוקח אותה לחווה. הוא נשאר באותו יום בבית אחרי הצהריים, מכין ש"ב עם הבנות או רוכב איתן על אופניים- דברים שלא היו בעבר אם אני הייתי בבית זה היה התפקיד רק שלי.

אני הבנתי שהתפקיד של המפרנס העיקרי חשוב לו בכל זאת, הוא נותן לו תחושה של ביטחון ושל שייכות.

אם זאת כן חשוב לו לפתח קשר משמעותי עם הבנות. קשר אמיתי שלא קשור אלי ולא יעבור דרכי. הוא התחיל, אף פעם לא מאוחר. אני בטוחה שאם יתמיד, זה יהיה פתח לשינויים נוספים.

דוגמא נוספת היא הנהיגה: אני נוהגת הרבה וטוב, אבל כשאנחנו נוסעים כולנו יחד תמיד בן הזוג שלי נוהג, הרבה יותר נוח לי לנוח ליד הנהג יש מי שמסיע אותי.

 תוך כדי שיעורים בקורס החלטתי שגם את הקיבעון הזה אני רוצה לשנות. אם אני לא עייפה אני נוהגת.שמתי לב שזה מאד קשה לבן הזוג שלי לשבת לידי ולבטוח בי למרות שאני נוהגת המון ותמיד עם הילדים זה אומר שבהחלט אפשר לסמוך על הנהיגה שלי.

      במקום להיעלב ולעבור לכסא שליד הנהג מה שהיה קורה בדרך-כלל ביקשתי ממנו          להפסיק להעיר לי, לסמוך עלי ולאפשר לי לנהוג כמו שאני יודעת ורגילה.

פה בהחלט חל שינוי משמעותי, עכשיו כשאנחנו נוסעים יחד הוא נוהג הלוך ואני חזור.

דוגמא נוספת ששמתי לב אליה בעקבות הקורס היא התפקידים הקבועים לגברים ונשים סביב אירוחים שבתות וחגים.

בשגרה, כששנינו בבית אנחנו עושים הכול יחד: מבשלים, עורכים את השולחן, מפנים ומדיחים את הכלים.

אבל כשמארחים יש תפקידים קבועים שלא מדברים עליהם מראש, אבל הם נוצרו:

כל הגברים מרימים את השולחנות והכיסאות, כל הגברים סביב למנגל, הנשים כולן עורכות את השולחן ומדיחות את הכלים אחרי הארוחה. הנשים מגישות קינוחים כשהגברים כבר יושבים ונחים הן מנקות את כל מה שנשאר.

 היה ממש אפשר לצלם את סדר האירועים הנ"ל כמה פעמים במהלך השבתות והחגים הרבים שעברו עלינו לטובה בשבועיים האחרונים, זה כול הזמן נראה אותו דבר לא משנה איפה נמצאים.

אוריה: חבר שהיה לי בעבר טען שכל בילוי שלנו חייב להיות משותף לשנינו. אני טענתי שיש לי חברות שארצה לבלות איתן בלעדיו, ולשמור על מסגרת של נשים. לאחר ויכוחים רבים החלטנו כי ערב אחד בשבוע כל אחד מאתנו יוכל להקדיש לעצמו ולחבריו.

ערב אחד יצאתי עם חברות ובאותו ערב הוא יצא לעניניו. חברי ביקש שאחזור עד 24.00. כשחזרתי הביתה גיליתי כי חברי עדין לא חזר. בשעה 1.00 צלצלתי אליו, הוא ענה לי: "לכי לישון אני כבר אגיע". הופתעתי מן התשובה,ועוד יותר הופתעתי שחברי חזר ב- 4.00 לפנות בוקר. כששאלתי לפשר העניין, נעניתי שאשה לא צריכה "להסתובב" בשעות מאוחרות פן תאבד כבודה, אך כשמדובר בגברים זה דבר לגיטימי.

אורית:...ניסיתי להרים חפץ כבד בבית. בן זוגי חש לעזרתי. כשאמרתי לו שאני מסתדרת ויכולה לעשות זאת לבד, פניו הביעו אכזבה. כשדיברנו על כך מאוחר יותר, אמר: אני גבר ואני אמור להרגיש שאת צריכה אותי. במצבים מסוג זה את אמורה לבקש את עזרתי. לדבריו ככל שהאשה יותר עדינה וחלשה הוא מרגיש יותר גברי.

סימה: כאשר בני הבכור היה בכיתה א' הוא הצטרף לחוג קרמיקה. בני נהנה מאד בחוג בלט וביצירתיות שלו. גם בכיתה ב' המשיך בחוג, אלא שלאחר מספר חודשים, חזר הביתה והודיע נחרצות שהוא עוזב את החוג, כי קרמיקה זה חוג לבנות. הוא סיפר שבני הכיתה צוחקים עליו וקוראים לו "לפלף". ניסינו לשכנע אותו שיחזור לחוג אך הוא סרב.

איילת: ...בני בן ה- 7 נוטה לפעילויות של אמנות ויצירה, משחקים דידקטיים, לא אוהב כדור רגל ולא משחקים תחרותיים. לאבא שלו קשה לראות אותו כך. כל הזמן הוא מציק לו: "תפסיק להתנהג כמו בת, עזוב את משחקי הבנות, בא לחצר נשחק בכדור, במלחמה ובמשחקי בנים."

ענת: בכל ביקור אצל הורי בעלי אני מתבדחת על אימו של בעלי, שהיא מתעוררת עם מטלית ביד וכל היום מנקה ומבשלת, אשה מרצה וכנועה.....במפגשים המשפחתיים הנשים תמיד מקניטות את בעלי, איזה אשה הוא מצא לו, כל היום לומדת, מנקה רק לפני שמגיעים אורחים, מכינה אוכל מוכן....ועוד. אני צוחקת יחד איתן, אבל בתוכי אני יודעת שאני חיה את החיים הנכונים, והן "תקועות" מאחור.

ציפי:......אחייניתי חזרה בתשובה. בכל מפגש שלי איתה היא משתפת אותי מה מלמדת אותה יועצת הנישואין על זוגיות.

לדבריה היועצת מייעצת לה:   אל תרגיזי אותו....צייתי לרצונות  שלו גם אם זה נראה לך מטופש. בראש המשפחה חייב לעמוד גבר....משפחה יהודית זה דבר קדוש.....תני לו אהבה וסבלנות ואז הוא יהפוך בעזרת השם להיות הגבר שקיווית. בואי אצטט לך מה אמר הרמב"ם: "וכך ציוו על האשה.....יהיה עליה מורא ממנו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך....וזה דרך בנות ישראל....." ומה אומר  לה בעלה? "אני הבעלים שלך. את וכל מה ששלך שייכים לי. את הרכוש שלי. רק אני קובע מה תקראי ומה לא, מה תלבשי ומה לא....מה תעשי....וזה הכל לטובתך".

 מגדריות במרחב המיקצועי כגננת

יעל : חברתי הגיעה לגן בו עבדתי ובקשה כי אדאג שבנה לא ישחק במשחקי בנות, בעיקר לא במשחקי בובות. הסברתי לה שכל המשחקים בגן פתוחים לכולם, הילדים בוחרים כרצונם, ואין צורך בהתערבות.

חברתי הסבירה לי שלה אין קושי עם הענין אך זו בקשתו של האב.

בימי ההסתגלות בגן, ההורים שוהים בגן כאשר הילדים מסתגלים אט אט לפינות השונות בגן. הצעתי לחברתי שבאחד מימי ההסתגלות יבוא האב. ואכן האב הגיע ומיד פנה לצוו עם אותה בקשה, רק אל תתנו לבני לשחק בבובות. בחרתי לא להגיב. במהלך היום  שיחק הבן במשחקים שונים והגיע  גם לפינת הבובות. הפשיט, הלביש, האכיל אותה בבקבוק, נתן לה מוצץ. ראיתי על פניו של האב כי הוא  מודאג. לזכותו יאמר כי הוא לא התערב במשחק של בנו. בסוף היום נפרד מאתנו האב וחברתי ספרה לי שהוא מאד נהנה מהיום בגן ונראה לו שהבחירה בגן זה מוצלחת.

פנינית: .....ראיתי את אופק בפינת הקוביות, שאלתי אותה אם גם היא בנתה את המבנה היפה שם. אופק ענתה לא אני משחקת רק בפינת הבובות. בנות בפינת הבובות ובנים בפינת הקוביות. שאלתי את אופק מי קבע את החלוקה הזו? אופק ענתה: רותי "(הגננת).

 חגית: מצטטת אבא של ילד בגן, הבן שלי גבר, בובות זה לא משחק לבנים!

עליזה: .....אמא של נדב באה לגן וספרנו לה איך הבן שלה משחק בעיקר בפינת הבובות.....האם התרגזה, למה לא ספרתן לי, אני לא רוצה שהוא ישחק עם בובות. הוא גבר אני רוצה שישחק עם בנים, מלחמות וכו'....אני לא רוצה שהוא יהיה נקבה.

רינת: לקראת פסח עבדתי כממלאת מקום בגן. הגננת שלחה את הבנים לנקות את הגינה ואת הבנות לנקות את הגן.

ענת ב: נוי, אחת הילדות בגן ספרה לי שהגיעה בבוקר לגן והלכה לשחק בפינת הקוביות יחד עם הילד משה. הגיע הילד דוד "המכוער", כך היא קראה לו בכעס וסילק אותה משם ונתן לה מכות. שאלתי אותה האם אמרה לגננת. נוי אמרה שהגננת כעסה על דוד אבל אמרה לה ללכת לפינת הבובות, כי פינת הקוביות שייכת לבנים.

מגדריות במשפחת המוצא

חני: אבי האמין כי נערה דתיה "תתקלקל" בצבא ולכן סרב שאתגייס לצה"ל. בעקבות גיוסה של אחותי לצבא הוא נוכח אחרת, וכך גם נסללה הדרך לגיוס עבורי.

מיכל: .....בתור מושבניקית ידעתי תמיד כי המשק של הורי יעבור לידי אחי הבכור, הוא ה"בן הממשיך", שהרי הוא היה עוזר לאבי ואני הייתי הילדה הקטנה והמפונקת. ידעתי תמיד שהוא יקבל את הכל ואני?? אסתדר......

לאחר שהתחתנתי הדבר לא נראה לי ברור כל כך....במיוחד התקוממתי לסידור זה לאחר שנולדו ילדי והתחלתי לתרגם את ההורשה להם, שלאחת אתן הכל ולשניה רק את אהבתי.

בשלב מסוים טענתי בפני אבי שלא מקובל עלי שאחי יקבל את המשק ואני אקבל חלקה של 500 מ"ר. הורי הבינו את טענתי ומכיון שאני הודעתי על השארותי במשק ואחי לא, הורי

נתנו לי את המשק. אחי פצח בבורגז חצי שנה, עבור הורי זה היה כמו נצח. הורי הבינו שגרמו עוול לנו כילדים, כאשר הבטיחו הורשה כל כך לא צודקת ברמה השיוויונית.

חן מ: חוויה זו השפיעה עלי מאד כתלמידה. אני בת זקונים להורי, יש לי אח גדול ואחות גדולה. אחותי כל הזמן למדה וקיבלה ציונים ממוצעים. אחי לעומתה לא למד כלל, או שהוא העתיק במבחנים או שנכשל. הורי הופתעו תמיד כשאחותי קבלה ציון גבוה וכלל לא הופתעו כשאחי קבל ציון גבוה. לאחי הם תמיד אמרו שבכל מקום הוא יצליח, ולאחותי אמרו שברגע שהיא תמצא את מקומה היא תצליח. אני עצמי מוצאת  מהרהרת עד כמה אמירות אלה של הורי השפיעו עלי בבחירה להיות מורה , מקצוע נשי מובהק, שנראה לי פחות מיכולתי.

יפעת ש: כשנתבקשנו לתאר חוויות מגדריות לסיכום הקורס עלה בי זיכרון לחוויה מגדרית בולטת ומציקה במיוחד שליוותה את שנות נעורי והרגיזה אותי מאד:

אני בת בכורה במשפחתי ואחרי שלושה בנים.

כשגדלנו ויצאנו לבלות בערבים אותי הגבילו בשעת החזרה ואת אחי שקטן ממני בשנתיים לא הגבילו ושעת החזרה מהבילוי עבורו הייתה בגדר המלצה.

אומנם גם לו ההורים שלי דאגו וחיכו עד שחזר, אבל אפשרו לו בכל זאת לחזור יותר ויותר מאוחר כל פעם.

עניין זה הווה מקור עיקרי למריבות ביני לבין הורי ואני זוכרת את ניסיונותיו של אבי להסביר לי כמה הוא דואג לי שאני מסתובבת בשעות מאוחרות בחוץ, כמה סכנות עורבות לבנות, כמה לא מכובד לבנות להסתובב בפאבים ודיסקוטקים בשעות הקטנות של הלילה ואיזה סוג של בנות נשארות שם בשעות האלה.

הוויכוח המשמעותי הבא הגיע עם הופעתו של החבר הראשון.

הוא לא יכול היה לישון אצלנו ובטח שלא אני אצלו, אבל כשלאחי הייתה חברה זה כבר היה סיפור אחר. והטענה כמובן : "את הבת שלנו ואנחנו צריכים לדאוג לך, לגבייה שההורים שלה ידאגו, זה הכבוד שלה"

שתי החוויות שתיארתי הפריעו לי מאד וגרמו לי לתחושה חזקה של אפליה וקיפוח על רקע היותי בת.

דליה: בהיותי בת 17 קבלתי צו גיוס לצה"ל. מאד מאד ציפיתי להתגייס לצה"ל. אבי לא הסכים שאתגייס, הוא טען שהצבא נועד לבנים ואין לבנות מה לחפש שם. בנות הוא טוען מנוצלות מינית בצבא, וכדי להכין קפה למפקדים אין צורך שאתגייס. כאשר שאלתי את אבי מדוע אחיי מתגייסים, ענה שצה"ל מיועד לבנים, הבנים לוחמים ותורמים.

עד היום אני כואבת את העובדה שלא שירתתי בצבא. זו זכות גדולה לשרת בצבא של המדינה, אני בהיותי אשה החמצתי זכות זו.

בלה: .....חזרתי מבילוי עם חבר 10 דקות לאחר חצות. הורי היו מגבילים אותי בשעות הבילוי, חובה היתה לחזור הביתה בחצות. כשהגעתי הביתה  10 דקות באיחור הדלת היתה נעולה. דפקתי בחוזקה עד שאבי פתח לי. הוא הביט בי, קילל אותי והיה מאוד כעוס.

למחרת שאלתי אותו מדוע הוא מגביל אותי בבילוי ולעומתי אחי יכול לבלות כאוות נפשו, ענה לי: "אחיך לא יבוא עם בטן"!!!.

לאה: בשנת 1971 עליתי לארץ עם משפחתי מגרוזיה. בגרוזיה השפה השניה היא רוסית. אבי שדבר רוסית שוטפת דאג כל יום ללמד את אחי רוסית כדי לשמר את שלמד בגרוזיה. אחי לא התלהב מכך. אני זוכרת שהייתי מתיישבת לידם ומנסה ללמוד גם כן, אך אבי לא ייחס לכך חשיבות (אני בת), מה שהיה חשוב הוא שאחי כבן ילמד ויידע רוסית.

איילה: קידוש ליל שבת.

בצעירותי בארוחת ליל שבת אבא היה מקדש על היין ומעביר את כוס היין ממנו אל שאר הזכרים עלפי גיל. אלינו הבנות היין היה מגיע רק לאחר שעבר את כל הזכרים, אפילו את התינוק.

לימים נשאתי ונוכתי שאישי מעביר את כוס היין לפי גיל, גם לבנים וגם לבנות. כששאלתי את אבי

למהות הסדר בקידוש ליל השבת, אבא אמר שעל פי התורה הגבר קודם לאשה, ובעצם לאשה אין מעמד. אני זוכרת שכעסתי מאד לדבריו.

אלונה: אבי סיפר לי שלפני 30 שנה כשנולד לו הבן הראשון הוא היה כל כך מאושר שהוא קנה שתייה חריפה לכל עובדי המפעל (ברוסיה). ואז שאלתי אותו, ולאחר שנה אני נולדתי ואז לא היית מאושר? הוא ענה לי, שמחתי אבל בן ראשון זה המשך הדור, הוא נושא את שם המשפחה, זה כבוד גדול, זה כוח......... התשובה שלו כל כך הרגיזה אותי. שאלתי את עצמי אם בנים זה כבוד וכוח אז מה אנחנו הבנות? בטוח שאנחנו פחות שוות.

מגדריות במקום העבודה

סוזי: בשנת 1998 עבדתי במשרד פרסום.....נדרשתי לפרסם מודעת "דרושים" בזו הלשון:

דרוש סוכן מכירות לחברת פרסום מובילה, עם נסיון מוכח, רכב צמוד, פלפון. שכר גבוה למתאימים.

הניסוח לא מצא חן בעיני פניתי לממוני ושאלתי מדוע המודעה מנוסחת בלשון זכר. ממוני לא התייחסו ונאלצתי לפרסם את המודעה כלשונה.

למחרת קבלנו טלפון מהועדה למעמד האשה, הטענה היתה שהמודעה מפלה נשים לרעה. נתבקשנו לשנות את נוסח המודעה לשני המינים לפני שיפנו לערכאות גבוהות. מיותר לציין שקבלתי הוראה מממוני לשנות זאת מידית ולא להסתבך עם הועדה למעמד האשה.

 

 

ביביליוגרפיה:

גלעד אתי, "מגדר בהכשרת מורים", בתוך: גלעד אתי ולאה ברץ (ע), הקול שלי הקול שלך, מגדר חינוך וחברה, 2007, אחוה המיכללה האקדמית לחינוך, משרד החינוך היחידה לשיוויון בין המינים.

דה בובואר , סימון, 2001, המין השני, כרך ראשון העובדות והמיתוסים, פרק שני:זווית הראייה הפסיכואנליטית:  66-80. בבל.

הלפרט-זמיר, לילי, "מי תשבור את תקרת הזכוכית?" כתב העת, על מה, יוני 2002.

מלאך-פיינס, אילה 1987, שחיקה באהבה ובחיי הנישואין –גורמים ודרכי התמודדות, הוצאת גומא.

רוזן, אביבה, "התרבות הגברית ןמעמד הנשים בטכנולוגיה", בתוך מאור ענת (ע), נשים הכוח העולה, עמ: 124-137, הוצאת ספרית פועלים.

רום, יעל, 1994, "בחירת מקצוע והזיקה לכיווני הלימוד בבית הספר העל יסודי", בתוך: שוויון הזדמנויות לבנות ולבנים במערכת החינוך, בעריכת רינה שחר ויהודית אברהמי עינת, הוצאת שדולת הנשים בישראל.

תמיר יעל וסיגל בן פורת, "להיחלץ מן המראה שעל הקיר", פנים כתב עת .....2002.